יום שישי, 23 במרץ 2012

על החלון ישבתי וזכרון כתבתי-חלק ב'

 
באחד הפורומים באינטרנט, כתבה אמא לילדה בכתה א' כי המורה מצפה מילדתה להעתיק מילים בכתב, מילים שטרם למדה לקרוא, רק כדי "לתרגל את האותיות".

ילדים בכתה א' מצופים לצייר את אותה אות בשורה עשרות פעמים ומתוך זה ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לעבור על "קווקווים" ומתוך זה אולי ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לכתוב גם אם אינם מבינים את מה שהם כותבים ומתוך זה להבין משהו על כתיבה.

האם נכון לצפות מילד לכתוב נכון וברור אם לא מצפים ממנו לחזור אל הטקסט ולקרוא אותו ?

נתחיל עם העובדה שילדים יודעים על כתיבה הרבה לפני שהם לומדים לכתוב באופן פורמלי, כך שלא נכון להתייחס אליהם כאל "טבולה ראסה" כשמתחילים ללמד אותם באופן פורמלי בכתה א'.
ילדים לומדים על כתיבה מהרגע שהם אוחזים בכלי כתיבה ועד לאוניברסיטה, ועלינו המבוגרים להתייחס אליהם כאל בעלי ידע.

מגיל צעיר מאד, אם רק מאפשרים להם, ילדים מתנסים בכתיבה ומנסים למצוא היגיון בשפה הכתובה (אם יש לכם ילדים קטנים, אפילו בני שנתיים, תוכלו לצפות בהם כותבים ומציירים ומבדילים בין הציור לכתיבה).

תהליך ההתפתחות של הכתיבה אצל ילדים דומה לתהליך התפתחות הכתב האנושי, רק שזה לקח לאנושות כ-6000 שנה.

שחיה לומדים רק בתוך המים. לרכוב על אופניים לומדים רק על האופניים.

כתיבה נלמדת מתוך העיסוק בכתיבה עצמה.

בתהליך לימוד הכתיבה בבית הספר ובבית יש לאפשר לילדים הזדמנויות רבות לעסוק בכתיבה ולא רק במרחב המצומצם של המחברת או החוברת אלא גם במרחבים ובהקשרים אחרים.

 למרחב ולהקשר יש השפעה מכרעת על אופי הכתיבה ואיכותה: כתיבה של שלטים, רישום בפנקסים, כתיבת מודעות, פרסומים, מכתבי תודה, כרטיסי ברכה וכתיבה על הלוח.

כדי שילדים יכתבו בהנאה ובמומחיות עלינו "לפרוץ" את גבולות שורת החוברת ושורות המחברת ולאפשר לילדים להתנסות בכתיבה במרחבים שונים, הדורשים התארגנות מרחבית מתאימה: פתקים קטנים ומדבקות, שלטים ענקיים, פנקסים ומעטפות, ניירות מכתבים וכרטיסי ברכה וכן, גם מחברות. "חכמות" ו"טפשות". אך לא רק.

כל אלו יכולים לזמן הזדמנויות יקרות מפז להתנסויות מגוונות וחשובות בכתיבה משמעותית ולפתוח את הנושא לדיון.

וזו נקודה מכרעת בעיני.

כמעט ולא מתקיים דיון סביב הכתיבה בכתה.

בכתה א' אין כמעט בכלל כתיבה חופשית. יש "נכון" או "שגוי" ובעיקר, בתחושה שלי, מירוץ אחר סיום החוברת.

בעיני יש כאן פספוס אדיר.

במרחב הכתתי הציבורי יכולה להיות במה שמעוררת חשיבה ומעוררת שאלות שמתוכן תבוא הלמידה המשמעותית ביותר.

כשנותנים לילדים להתנסות ב"כתיבה ציבורית" בכתה על הלוח או בקבוצה ומאפשרים דיון, שאלות וויכוח -מתקיימת למידה אמיתית, עליה "מנצח" המבוגר שיודע (המורה). מתעוררת ההזדמנות לחשוב על המשמעות ולא על "ציור האותיות" ומתעוררות השאלות: "למה כותבים כך ולא כך ?"

כשמלמדים מדעים מדברים בשפה של שאלות והשערות: שואלים שאלות, מניחים הנחות על סמך ידע קודם, משערים, עורכים ניסויים, "משחקים" עם ההשערות- מאששים או מפריכים אותן ומגיעים למסקנות.

הנחת היסוד היא כי למידה משמעותית מתרחשת מתוך השאלה, מתוך הפעולה ומתוך הדיון הקבוצתי בכתה.

מדוע לא להתייחס כך לכתיבה ?

תפקידנו, ההורים, המורים והמטפלים, להביא את הילדים לחקור ולשאול ולהוביל אותם בדרך של חשיבה אל המוסכמה.

המשך יבוא...

מאמר במתנה כחומר למחשבה :

ותודה לחנה זלצר על ההשראה !

יום שישי, 16 במרץ 2012

יום הולדת הנה בא !



דמיינו את הסיטואציה:

חגיגת יום הולדת. ילדים וילדות בגילאי 4-5, לבושים במיטב מחלצותיהם, מסורקות עם מיטב קוקיותיהן וכולם מתרגשים מאד.

 חתן השמחה, עדיין קצת בהלם, כשמתקרבת הליצנית, חצי לבושה חצי לא ממש, וצורחת אל מיקרופון ה"מדונה" שלה:
"מי שבא אליי עכשיו מקבל הפתעה ! מי שמשתתף מקבל הפתעה ! מי שרוקד מקבל הפתעה !"
הילדים עדיין לא "נחתו" וכבר יש להם "עבודה" עם שכר בצידה.

"רק מי שמעודד מקבל ממני הפתעות" ממשיכה הליצנית לצווח, בזמן שארבעה ילדים מתחרים ביניהם וכל היתר יושבים על המחצלת.

"עכשיו אני רוצה אלי שתי ילדים", היא ממשיכה, מביאה ארגז גדול ומרימה אותו אל על : "רואים את ההפתעות ? אני מחלקת למי שמשתתף".

הילדים צועקים, צורחים, רוקדים, קופצים ועושים כל מה "שצריך" רק כדי לקבל את ההפתעות הנכספות מהארגז.

דמיינו סיטואצית יום הולדת אחרת:

חתן השמחה חוגג במזל טוב 5 שנים. חבריו בני החמש והארבע הגיעו נרגשים, לבושים ומצפים.

עומד המפעיל, מחופש לגיבור על, הילדים טרם התיישבו על המחצלת וכבר הובטח להם השכר היומי עבור שיתוף הפעולה, ומובטחות כמובן הפתעות למשתתפים ולרוקדים ולמקשיבים יפה...

לבסוף מסתבר לאכזבתם של רוב האורחים, שהפתעות קיבלו רק הבודדים שהוזמנו להשתתף במשחקים וזכו במשחקי התחרות.

ומה למדו והבינו הילדים ?

שבאים ליום הולדת ומשתתפים כדי לקבל הפתעות ולא כדי להנות מהחוויה ולשמח את החבר או החברה החוגגים.

שבין "שתי ילדים" מקבל פרס רק ילד אחד.

שעברית שפה קשה.

מסיבות יום הולדת הן חלק משמעותי מעיסוקי הפנאי של ילדים צעירים.

הן בין החוויות השכיחות והנגישות ביותר עבורם, וילדים בגיל הגן משתתפים לעתים קרובות יותר במסיבות יום הולדת מאשר באירועים אחרים הקשורים לתרבות הפנאי.

כל מי שבוחר לעבוד עם ילדים ולשמח ילדים צריך להבין את גודל האחריות שיש לו על הכתפיים, גם אם הוא "רק" ליצן, קוסם או מפעיל בימי הולדת.

ובעיני זה לא "רק".

יש להשתתפות במסיבות יום הולדת תפקיד חשוב בהתפתחות החברתית והרגשית של ילדים, אם רק מתייחסים לילדים ברצינות ובכבוד:

ילדים יכולים ללמוד הרבה על שיתוף פעולה בזוגות ובקבוצה, על תחושת מסוגלות אישית, על פתרון קונפליקטים בדרכים לא אלימות, על אמפטיה לאחר, על התחשבות, על התמודדות עם תסכולים, על התמודדות עם חששות ופחדים ועוד ועוד.

בכל יום הולדת יש ילד או שניים שחוגגים וצריכים להרגיש הכי הכי ויחד עם זאת באחריות המפעילים והמארחים לדאוג לכך שלכל אחד מהאורחים יהיה מקום, ולא רק מקום פיזי, אלא גם מקום רגשי- תחושה של שייכות.

לשמחתי גם נכחתי בחגיגות יום הולדת בהן היו מפעילים אחרים, כאלו שכיבדו את התבונה של הילדים, שהשכילו להתייחס בעדינות ובסובלנות גם לשקטים ולביישנים שבהם.

יום הולדת הוא אירוע מרגש לכל הילדים הנוכחים, לא רק למארחים אלא גם לאורחים:

מרגע קבלת ההזמנה, הכנת המתנה והברכה, ועד ללבישת הבגדים החגיגיים והכניסה לאירוע.

ישנם ילדים רבים, חלקם אורחים וחלקם "חתנים" ו"כלות" השמחה בעצמם, שמאד רוצים להיות חלק מהחגיגה הגדולה והמרגשת, אך כל המצב מלחיץ אותם – הרעש, ההמולה, הבלונים, וקשה להם להשתתף ולקפוץ עם כולם. גם לקושי הזה אפשר להתייחס בתבונה ורגישות.

הנה כמה נקודות למחשבה למפעילים מקצועיים, להורים שמפעילים בעצמם או מארחים ולהורים שמתארחים:

בטיחות
הכי חשוב: אף אחד לא רוצה לטפל באמצע החגיגה בילד שנחנק מנקניקיה או שנפצע מחפץ שלא היה צריך להיות שם.
אם החגיגה בבית- הרחיקו חפצים שבירים, חדים וכו'.
אם החגיגה בחוץ- שימו לב שיש מספר מבוגרים שמשגיחים שאף אחד אינו מתרחק מטווח הראיה ואינו מתקרב לכביש.
אם חוגגים יום הולדת לילדים מתחת לגיל 5- בחרו בקפידה את הכיבוד ואת תכולת שקיות ההפתעה, כדי למנוע סכנת חנק.  ממתקים כגון מסטיקים עגולים, סוכריות קשות (לא על מקל) ופיצוחים עלולים להיות מסוכנים מאד.
לילדים מתחת לגיל חמש חובה לחצות את הנקניקיה שבלחמניה לאורכה.

התיחסו בכבוד לתבונה של ילדים- אין צורך "לשחד" אותם כל הזמן בהפתעות ובפרסים כדי שישתפו פעולה
אם הפעילות מעניינת, מצחיקה ומושכת דיה – הילדים ישתפו פעולה וישתתפו גם אם לא הבטיחו להם 50 פעמים בשעתיים הפתעות ופרסים.
ילדים באים בהתרגשות לימי הולדת כי הם רוצים להשתתף ומשתתפים כי הם נהנים ולא כדי "לקבל משכורת". כך הם לומדים שהנאה מגיעה מהחווייה וההשתתפות ולא מעצם קבלת הפרס.

למילים שלכם יש משמעות
בחרתם לעבוד עם ילדים. יש לכם את הידע  והכשרון לשמח אותם ואתם חלק משמעותי מתרבות הבידור והפנאי שלהם. קחו אותם ואת עצמכם ברצינות ודברו בשפה תקנית.

כולם רוצים להשתתף
כשיש הרבה משתתפים, במיוחד בגיל הגן, לא רצוי להרבות במשחקים בהם רוב הילדים צופים ורק בודדים משחקים. הצופים מאבדים עניין ומשתעממים ואז מתחילות ה"צרות". עדיפים משחקים המעודדים שיתוף פעולה ועבודת צוות ותורמים לתחושה של "ביחד" (כגון פעילויות עם מצנח, משחקים שונים עם אביזרים פשוטים במרחב, באולינג קבוצתי וכו').

לתכנן את המסיבה עם בעלי השמחה
הפגשו איתם מראש ותכננו איתם יחד את מהלך המסיבה. כך הם ירגישו שהאירוע באמת שלהם, כך תפחיתו חרדה בקרב ילדים שקשה להם להתמודד עם אירועים כאלו וגם ההורים יוכלו להתכונן כראוי ולסייע במידת הצורך.

פרסים לכולם ולא רק לזוכים
צריך לזכור שזו לא הגרלת הלוטו אלא מסיבת יום הולדת. אם מחלקים פרסים והפתעות- מחלקים לכולם, גם לאלו שלא השתתפו במשחק ולא היתה להם הזדמנות לזכות.
ישנם ילדים שעצם הנוכחות שלהם במסיבה זו התמודדות קשה וניצחון גדול.

אמא'לה ! מה עושה כאן קיטי בגובה 2 מטר ??!!
במיוחד במסיבות של ילדים צעירים מאד, רצוי להתחפש לפניהם ולא להופיע פתאום בדמות פיק'צו או קיטי אימתניים. יש ילדים שמאד מפחדים כשדמות, שהם אוהבים מהטלויזיה ואולי ישנים איתה בלילה במיטה,  מופיעה פתאום מולם בגודל של מבוגר.

"פעילות חימום"
כדי לעזור לילדים "להכנס לאוירה" כדאי לתת להם פעילות מוכרת לזמן שמתאספים כל האורחים. לדוגמא, דפי צביעה עם דמויות מוכרות ואהובות או הכנת כרטיסי ברכה. כשנכנסים לסיטואציה חדשה עם פעילות מוכרת החרדה פוחתת.

ברכות מהחברים והמשפחה
אל תוותרו על ברכות של המשפחה והחברים לבעלי השמחה. תצרו את הזמן הזה, את ההזדמנות הזו פעם בשנה, בה מברכים את חתן או כלת השמחה.
זהו מעמד מרגש למבורכים ולמברכים ונותן המון לקשר ביניהם ולתקשורת שלנו כבני אדם.
בעוד כמה שנים הם יברכו זה את זה בפייסבוק ובמסרונים בטל' הנייד, ועד אז- קצת תקשורת ישירה ובלתי אמצעית לא תזיק לאף אחד.

תמונה שווה יותר מאלף מילים
תזכרו לצלם את הילד החוגג עם החברים והמשפחה ולשלוח לכולם למזכרת. מעבר לזכרון שנשאר ושאפשר לחזור אליו, זה נותן המון לתחושת השייכות והדימוי העצמי של הילד החוגג ושל המשתתפים האחרים.

ולהורים של ילדים שמאד מפחדים ורוצים שתשארו איתם
לא מעט ילדים מפחדים ממסיבות יום הולדת: מהרעש, מהבלונים (שהם פוטנציאל לרעש מפחיד ופתאומי), מהליצן, מהצפיפות, מהסיטואציה החדשה. קשה להם מסיבות שונות (חרדות, קשיים בויסות חושי וכו') והם זקוקים לכם שם כדי להתמודד. תהיו שם בשבילם ותפרגנו להם על ההשתתפות.
תהיו שם איתם כמה שיצטרכו: הם רוצים מאד להשתתף אך זקוקים לכם כדי להתגבר על הפחדים ולהמשיך להיות שם.

כדאי לדבר על האירוע לפני כן (מתי תצאו, מה ילבש, היכן תערך החגיגה, עם מי יישאר), רצוי שתגיעו מעט מוקדם יותר (בתיאום עם המארחים), כך הילדים שלכם יוכלו להסתגל למקום לפני שמתחילה המהומה, לעזור קצת בארגון אם הם רוצים, לפגוש את המפעיל/ה לפני שהם בתלבושת היצוגית ולראות שהם אנשים רגילים ואף לבחור את מקום הישיבה המועדף עליהם. תנו להם את האפשרות לשבת עליכם מחובקים ולהשתתף באירוע מהצד, אם זה מה שהם מסוגלים כרגע.

בשבילם זה ניצחון גדול ובשבילכם זהו עוד צעד שעזרתם להם לעשות כדי שיוכלו להשתתף, בדרכם, יחד עם כולם.

ולקינוח:
המלצה על ספרה של שלומית כהן-אסיף: "סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק" בהוצאת עם עובד. סיפורו של עכברון שמנסה שוב ושוב לטפס על ההר ומפחד... מה קרה בסוף ? "לא אגלה ולא אגלה".


האתר מומלץ להורים אמיצים שמעוניינים להפעיל בעצמם במסיבות יום ההולדת של ילדיהם. באתר רעיונות נחמדים לגילאים שונים והשראה לרעיונות מקוריים שלכם.

שיהיה במזל טוב !

יום שישי, 9 במרץ 2012

"סיפורי סבתא"


מוקדש באהבה רבה ובהוקרה גדולה לסבים ולסבתות של ילדיי ולסבים ולסבתות שלי:
לסבתא רוזיקה שתחיה עוד שנים רבות וטובות ולאלו שנפרדתי מהם בכאב במהלך השנים.

חלק מהדברים הכי שימושיים בחיים למדתי מהסבתות והסבים שלי:
ממה לוצ'י נשאה תמיד בתיקה סוכריות טופי (או Tufi כפי שהיתה אומרת), כדי לחלק לילדים בגינה.  היא לימדה אותי איך לעטוף מושבי אסלה במקומות זרים ולשחק שש-בש, וגם לימדה אותי לא לזרוק שום דבר שיכול להיות שימושי למישהו אחר- להשאיר בשקית סגורה על הפח. תמיד יהיה מי שצריך.

סבתא רבתא אומי לימדה אותי איך מכינים דבק מקמח ומים, מסבתא רוזיקה למדתי איך רוקחים ריבה מעלי ורדים וכיצד מזריקים ריבה לסופגניות.

מסבא ויקטור למדתי שסיפור טוב הוא סיפור טוב בכל השפות ומסבא גרשון למדתי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב.

בבית של סבתא רוזיקה ישנו עד היום שעון מטוטלת ענק, עם ספרות רומיות, שמצלצל כל שעה עגולה מספר צלצולים לפי השעה וכל חצי שעה צלצול אחד.
כשהייתי באה לישון אצלה, הייתי יושבת על הספה מול השעון וסופרת את הצלצולים.
כך למדתי את הספרות הרומיות.

מחקרים רבים ברחבי העולם חקרו את תרומת הקשר בין סבים ונכדים.

אחד המעניינים ביניהם התפרסם ב-2009  ב-   Psychology  Journal of Family. המחקר נערך ע"י חוקרים ישראלים ובריטים (ביניהם ד"ר שלהבת בן עטר, מביה"ס לעבודה סוציאלית באונ' העברית בירושלים), בקרב למעלה מ-1500 ילדים בגילאי 11-16 באנגליה. הממצא המרכזי של המחקר היה שקשר קרוב בין הנכד ובין סבו וסבתו יכול למזער את בעיות ההתנהגות שלו ולשפר את כישוריו החברתיים, במיוחד במצבי משבר במשפחה.

מחקרים מעניינים נוספים בדקו מה קורה לילדים של אמהות שסבלו מדיכאון לאחר לידה. הוכח כי ילדים שחווים קשר מקביל עם סבא וסבתא סובלים פחות מתופעות הלוואי הרווחות במצבים אלה והתפקוד הרגשי שלהם גבוה יותר, בשל העובדה שהם חוו "התקשרות בטוחה" עם מבוגר משמעותי.

מחקר מעניין נוסף פורסם ב 28/02/2011 ע"י רקפת תבור ב"אפוק טיימס" . המחקר נערך ע"י צוות מאוניברסיטת קונקורדיה בקנדה, בהובלתה של פרופ' שנון הבלת'וויט (Shannon Hebblethwaite) .

נמצא כי בילוי שעות הפנאי עם נכדים מבוגרים (בגילאי 18-24) עוזר לשמור על קשר בין הדורות, ומאפשר לבני הדורות השונים לפתח תחומי עניין משותפים, המאפשרים להם לפתח יחסים בין-דוריים חזקים. המחקר נבנה על בסיס מחקר קודם שגילה שקשרים טובים עם הנכדים עזרו לסבים ולסבתות לחוש טוב יותר לגבי חייהם.

בחדר הטיפולים שלי, המפגשים המרגשים והמשמחים ביותר הם אלו שנוכחים בהם סבים או סבתות. אלו מפגשים שיש בהם הרבה שמחה, גאווה, קבלה ורוגע:

מה יותר כיף מלשחק עם סבא בדמקה או טאקי או כדורסל באמצע השבוע ? או לשחק עם סבתא בבאולינג ולצייר עם צבעי מים ? מה יותר כיף מלשחק, ליצור ולהנות עם סבא וסבתא ולהרגיש הכי הכי עם מי שאני ?

הקשר בין סבים ונכדים הוא קשר קסום ומיוחד.

זהו קשר המאפשר מרחב של קרבה, קבלה ואהבה, הבונה אותנו כבני אדם וכקהילה ומייצר הזדמנויות הדדיות ללמידה ולהתפתחות.

ולקינוח:
המלצה על ספר חכם ומצחיק: "צמריקו" מאת לזלי הלקוסקי, ואיוריו היפיפיים של לי הרפר (הוצאת כנרת)

זהו סיפורו של צמריקו, שאף פעם אינו הולך עם כל עדר, על אמאאא ואבאאא שכל הלילה מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה ועל סבאאא שתמיד אומר :"אין מה לדאוג".

מומלץ בחום לסבים וסבתות, לנכדים ולהורים.

אתם מוזמנים ליצור עמי קשר לפרטים על הרצאות וסדנאות יחודיות לסבים וסבתות !


יום שישי, 2 במרץ 2012

נפלאות החמלה


מוקדש באהבה רבה לכל הגננות והמורות שאני מדריכה, העושות את מלאכתן מתוך אהבה אמיתית וכנה לילדים.

הוא הגיע בכל בוקר לגן עם אחיו ואחותו.
בדרך כלל מוזנח, מלוכלך ובעיקר רעב. הסייעת שקיבלה אותם ב-7:30 כבר ידעה שאם האחות אינה מסורקת, זה אומר שהם גם לא אכלו.

הוא עלה הרבה בשיחות שלנו. מסוג הילדים שהולכים לישון איתם בלילה וקמים איתם בבוקר:
הקשיים המשפחתיים, הבעיות ההתנהגותיות, ההתנהגות ה"בריונית" בזמן ארוחת הבוקר כשהוא לוקח הרבה לעצמו ולא מתחשב בחברים, ההתפרצויות והבכי ויחד עם זאת את החום והאהבה להם הוא כל כך זקוק ואליהם הוא כל כך מתמסר.

כל אנשי המקצוע הרלוונטים פעלו כמיטב יכולתם אולם גלגלי הבירוקרטיה איטיים הם וב-7:30 בכל בוקר פגשו שלושת האחים את הסייעת הזו המדהימה, לעתים קרובות עם בטן ריקה.

"לפני הכל", אמרתי לצוות, "הוא רעב. תנו לו לאכול- כמה שהוא צריך. תנו לראות שיש מספיק במקרר ושאם יגמר יהיה לו כמה שיצטרך. אם נשארות שאריות- תשלחו איתו הביתה. לפני הגבולות, לפני ההרגלים, לפני הישיבה במפגש, לפני אחיזת העפרון ולפני כתיבת האותיות והמספרים."

שלושת האחים התחילו לקבל מדי בוקר פרוסה עבה ל"עכשיו"  והגדולים קיבלו עוד כריך לתיק, להפסקת עשר בבית הספר. הסייעת סירקה את האחות ועשתה לה קוקיות.

אמרתי לה: "הם בחיים לא ישכחו לך את זה".
בשבילה זו רק פרוסת לחם- בשבילם זו ההוכחה שיש חמלה בעולם.

ילד צריך שיראו אותו. ילד צריך להרגיש שלמישהו אכפת ממנו באמת. אחר כך אפשר יהיה להיות פנוי לכל היתר.

פעם פנתה אליי מורה ובקשה שאציץ לרגע במחברת של אחד התלמידים בכתתה:
"תראי את הכתב שלו, אין בכלל רווחים, הוא כל הזמן מבלבל בין ג' ל-ז'".
"הפנית את ההורים לאבחון  ולטיפול ?", שאלתי.
היא התחילה לספר לי על המצוקה המשפחתית, על האם החד-הורית שמתמודדת עם ילד נוסף חולה בבית.
"הרווחה בתמונה ? " שאלתי.
"אני חושבת שכן, היועצת אמרה".

ואז נשמע הצלצול.
 "זה הוא" היא לוחשת לי בזמן שכולם מוציאים את הסנדויצ'ים והוא מסתובב וניגש.
"אין לך אוכל ?" , שאלה. "תיגש לתיק שלי ותיקח לך את השקית עם הקורנפלקס".

הסתכלתי עליה עם דמעות בעינים ואמרתי לה: "זה מה שהוא צריך עכשיו. בכל בוקר כשאת באה תכיני כריך אחד לך וכריך אחד לו. לפני הרווחים, לפני האותיות לפני הכל."

אחר כך דיברנו על כיצד היא יכולה לעזור לו בכתה, אבל זה כבר סיפור אחר.

יש ילדים שהולכים לישון אתם בלילה וקמים איתם בבוקר...

לפני שנים, בתחילת דרכי, עבדתי כמרפאה בעיסוק בבי"ס לבנות.

אחת ילדות בהן טיפלתי הגיעה ממשפחה קשת יום, עם הורים אוהבים מאד אך חסרי יכולת לטפל בילדיהם.
היא היתה ילדה מקסימה עם לב זהב בכתה ג', שהבנות דחו אותה כל הזמן "כי היא מסריחה".
היא היתה מאד מוזנחת ואף ילדה לא הסכימה לשבת לידה בכיתה או לשחק איתה.

בעיקר בגלל הכינים.

במשך שבועות ארוכים הטיפול בריפוי בעיסוק היה שתינו במקלחת עם סבון, שמפו ומסרק סמיך.

בבית הספר היו "גמ"ח בגדים ולבנים" ו- "גמ"ח מגבות" שתרמו המורות.
היינו בוחרות בגדים ולבנים ונכנסות אחר כבוד למקלחת (שדרך אגב, הותקנה שם במיוחד בשבילה ובשביל מקרים דומים).
הייתי עולה על "מדי ב'", היא היתה פושטת את "מדי א'" ושם, יחד איתי, במקלחת בית הספר, היא התרחצה לראשונה מזה מספר שבועות, החליפה תחתונים וטיפלנו בכינים. פעמיים בשבוע.

היה זה אחד הטיפולים המרגשים שחויתי כמרפאה בעיסוק.

שם במקלחת, עשינו "כרבולות" משער מלא בשמפו, ציירנו וכתבנו עם האצבע על האדים במראה, צחקנו על "מפעל הכינים" שיש לה על הראש ודמיינו מה היינו עושות אם על כל כינה היא היתה מקבלת שקל..
בסוף המקלחת נתתי לה במתנה קוקיות חדשות וסיכות והיא יצאה כולה זורחת ומאושרת.

לא היתה שם מבוכה, לא היתה שם אי נעימות. היתה שם הרבה אהבה, חמלה והנאה גדולה.

בטיפול אחר נסענו יחד ל"גמ"ח נעליים" לבחור נעליים לימי חול ולשבת. אחרי שבחרה נעליים יפיפיות (שילדה אחרת כבר מזמן שכחה..) התברברנו כהוגן בדרך חזרה לבית הספר בכבישי העיר (ומי שמכירים אותי יודעים שזה יכול לקחת הרבה זמן...).
כל הדרך פטפטנו, קשקשנו וצחקנו. זה היה טיול נהדר והזדמנות פז לפתח כישורי שיחה, לשאול שאלות וללמוד על דברים שלא לומדים בבית הספר).
היא כבר לא היתה ה"מסריחה" והבנות חיפשו את קרבתה.
אחת המורות שהיתה ספרית בעברה עשתה לה תספורת חדשה.

בשלב מסויים היא עברה לסוג של "בית אמנה" בעיר מגוריה וכבר לא נזקקה למקלחות השבועיות שלנו. המשכנו לעבוד יחד על דברים אחרים. עם זאת, בכל בוקר קבענו שהיא מגיעה לומר לי בוקר טוב ואם אני רואה שהיא שטפה פנים, צחצחה שיניים והסתרקה היא מקבלת ממני קוקיות או סיכות במתנה. ואם לא- היא הולכת, מתארגנת ומחכה לה אצלי המתנה.

עד היום יש לי בבית את אחד מהנרתיקים של הקוקיות שנתתי לה, אז.
הנרתיק הזה תלוי אצלנו באמבטיה והיום אני מסרקת ובודקת כינים ועושה קוקיות לילדה הפרטית שלי.

הילדה המדהימה הזו, שעם כל המצוקה ועם כל הקושי התפקודי של הוריה, היתה ילדה שיודעת לקבל אהבה ויודעת לתת אהבה וזה ייאמר לזכות הוריה. היא היתה חברה טובה שתמיד עזרה לחברות, שתמיד שיחקה בהנאה ולא חששה מלנסות ולנסות עד שמצליחים.

האם לעשות לילדה מקלחת זוהי עבודתה של מרפאה בעיסוק ?

לצערי הרב אני שומעת קולות רבים, חלקם מ"בפנים" וחלקם מ"בחוץ" שרואים את מקצועה של המרפאה בעיסוק כעולם צר המתרכז כולו ב"מוטוריקה עדינה" או "מוטוריקה גסה" או "תחושה".
זו תפיסה צרה, רדודה וחסרת כל הבנה של מהו מטפל בכלל ומהי מרפאה בעיסוק בפרט.

במקלחת בבית הספר לא עבדתי עם הילדה המקסימה הזו על "אחיזת עפרון", לא עבדתי על "לכתוב עם רווחים בין המילים" ולא על "שיפור התפיסה החזותית".

שם במקלחת בבית הספר עבדנו יחד על "שיפור התפיסה העצמית האנושית".

וזה מה שהכי חשוב.

"אהבה וחמלה הם צורך ולא מותרות. בלעדיהם האנושות לא יכולה לשרוד" ( דאלי לאמה).

ולקינוח: המלצה על ספר, אמנם לנוער אך כל מבוגר יוכל להנות ממנו:
 "הלב" מאת אדמונדו דה-אמיצ'יס. סיפורים על חמלה, גבורה, ניצחון הרוח ואהבת האדם.