ילדים- למטבח !

אחד מזכרונות הילדות הנעימים שחרוטים אצלי הם הרגעים בהם בילינו במטבח: הטעמים, הריחות, הכלים המיוחדים והציפיה למה שיצא...

בישראל של שנות ה-70 וה-80, עם ערוץ טלויזיה אחד, בילינו במטבח לא מעט. המטבח אז, ברוב הבתים אצלנו בשכונה, היה חדר סגור וקטן, ממש נחבא אל הכלים. אצלנו הוא היה לבן, אצל השכנים הוא היה בז'.

בארונות הגבוהים (אלו שצריך לטפס על השיש כדי להגיע אליהם) היו ה"אוצרות" של כל משפחה: בביתה של חברתי אחסנו שם קופסאות של קורנפלקס (אז היה זה מצרך נדיר, לא בכל בית), אצלנו אוחסנו שם חבילות ענק של צימקאו.

אחיי ואני היינו מבלים שם עם אמי שעות ארוכות- חותכים במסירות רבה ירקות מבושלים לסלט תפוחי אדמה עם מיונז ביתי, ממלאים אזני המן בפרג ותמרים, ממלאים ביצים בסלט ביצים ומיונז ועוטפים נקניקיות ל"משה בתיבה".

המסורת המשפחתית במטבח ממשיכה גם היום עם ילדיי שלי וגם בעבודתי עם ילדים אני משתמשת לא מעט בבישול:

בטיפולים אנחנו מכינים יחד סלטים, כדורי שוקולד, טחינה, מילקשייק, ג'לי עם פירות, עוגת ביסקויטים ואפילו תפוח אדמה.  קיימים מתכונים רבים שניתן להכין ללא אפיה ודי במיקרוגל או טוסטר ומקצף חשמלי קטן כדי להכין מאכלים שונים בבית ספר או בקליניקה שאינה בתוך בית פרטי.

ילדים שהם תלמידי בית ספר כותבים את המתכונים ומקבלים "שיעורי בית" להכין את המתכון עם ההורים (כגון עוגות ומרקים).

הילדים מגיעים אליי לטיפול עם השקית ובה הכלים והמצרכים שהביאו מהבית, בהתרגשות עצומה ועינים נוצצות לקראת המפגש בינינו.

הבישול והאכילה המשותפים טומנים בחובם עולם מופלא של חוויות מרגשות, משותפות ואינטימיות בין הילד והמבוגר המשמעותי לו, חוויות רב חושיות של טעמים וריחות, רעשים וצבעים ומגע במרקמים שונים.

 תגליות מרגשות מתרחשות בהתעסקות עם הכלים והחומרים השונים: החלבון שהופך לקצף, הסוכר שהופך לקרמל, הבצק שתופח והשוקולד הנמס.

אל תפחדו מלכלוך ובלגן- תפרסו מפה חד פעמית גדולה מניילון על השולחן, תעבדו עם סינרים או בגדים שלא נורא ללכלך ותזכרו שניקיון וסדר הם חלק בלתי נפרד מהעבודה (אולי לא חלק נעים אבל מישהו צריך לעשות את זה).

העיסוק באוכל מהווה הזדמנות נפלאה ללמידה ולהעשרה של הידע על העולם:

כיצד משתמשים בכלים שונים, מה כתוב על אריזות שונות וכיצד פותחים אותן, כיצד נראים חרצנים של פירות וירקות שונים ועוד.

זו הזדמנות להעשרה של השפה עם הכרת שמותיהם של הכלים השונים והפעולות שעושים איתם: מגררים, מקלפים, קורצים, מוזגים, סוחטים, מערבלים, לשים וכו'.

זו הזדמנות ללמידה של מושגים ופעולות של מניה ומדידה: חופן, קמצוץ, קורט, חצי כוס, 100 גרם, 1 קילוגרם, 500 מיליליטר, 2 כפות ועוד.

זו הזדמנות ללמוד על תהליכים- באיזה סדר כדאי לפעול, מה עושים לפני מה, מה לוקח הרבה זמן ומה מעט, כיצד מגיבים חומרים בתנאים שונים (לדוגמא חמאה מומסת על מחבת, חלבון ביצה מוקצף, קרטיב ביתי שקופא, ג'לי שהופך מנוזל למוצק) ועוד.

בעידן שבו ניתן למצוא במקפיאים ועל המדפים בסופר מרקים, בצק שמרים, שניצלים וירקות לקוסקוס שמוכנים תוך 4-12 דקות ילדים לא תמיד רואים תהליכים ומתנסים בהם.

והאמת שזו קצת הרעה החולה של כולנו בכלל- הצורך הזה שהכל יהיה מיידי. כאן ועכשיו.

 כי למי יש זמן ?

אז תפרגנו לעצמכם זמן עם הילדים במטבח-  משהו טוב (גדול או קטן) בטוח יצא משם.

זו ההזדמנות שלכם להיות ביחד בחוויה שיש בה הרבה אהבה ונחמה.

ולקינוח, המלצות שלי לספרי בישול עם ילדים:

1. "ילדים מבשלים"/ רות סירקיס: ספר ותיק משנות ה-70, אמנם יש בו מתכונים מעט מיושנים אך יש איורים יפים וברורים המסבירים היטב את תהליך ההכנה ובעיקר כי יש לי סימפטיה מיוחדת לספרים ישנים.
2. "אפיה זה משחק ילדים"/קרין גורן: אני "מכורה" למתכונים שלה. פשוטים וטעימים ותמיד יוצא מעולה וסוחט מחמאות. יש צילומים שמסבירים יפה את תהליך ההכנה וגם DVD עם הדגמה של מתכונים נבחרים, ואפילו מקום לרשום הערות ומתכונים פרטיים.
3. "ספר הבישול של ילדי כל העולם"/אנג'לה וילקס ופיונה ואט: ספר מיוחד ובו מתכונים מכל העולם. יש צילומים מרהיבים של חומרי גלם שאינם בהכרח מוכרים כאן בישראל, קצת מידע על הנהוג לאכול במדינות שונות ואיורים המסבירים את תהליך ההכנה.
4. "פיצה-פיתה"/דנית סלומון: אורח חדש אצלנו בספריית המטבח. צבעוני ומרהיב, בראשיתו רשימה של חומרי גלם וכלים שונים ומה עושים איתם, שדרוגים מקוריים למתכונים מוכרים וגם חידושים מפתיעים.

ואיך אפשר בלי מתכון ?
הנה לכם קישור למתכון של עוגת טחינה של קרין גורן :
הילדים שלי כבר מכירים אותו כמעט בעל פה, העוגה שנמצאת כל השבוע על השיש וכל מי שעובר "רק מיישר"-
http://www.carine.co.il/htmls/page_2816.aspx?c0=14681&bsp=13099&bss53=13070

איך לבחור מרפאה בעיסוק לילד שלי ?

נגיד שמשהו בבטן מרגיש לכם ש"משהו לא בסדר" או שהגננת המליצה או שהמורה כבר לוחצת שכדאי ללכת עם הילד לטיפול בריפוי בעיסוק.

נגיד שיש לכם כבר רשימה של מרפאות בעיסוק מקופת חולים, מדפי זהב, מהאינטרנט, מחברים.

איך תדעו מי הכי מתאימה לילד שלכם ?

קחו לכם כמה נקודות למחשבה לפני שמתחילים:

1. שאלו על תעודת הכרה במעמד של משרד הבריאות

זו נקודה חשובה ביותר. מקצוע הריפוי בעיסוק הוא מקצוע פארא רפואי ומעוגן בחוק מקצועות הבריאות. אדם שטוען שהוא מרפא בעיסוק ואין ברשותו תעודת הכרה במעמד של משרד הבריאות פועל בניגוד לחוק.זו נקודה חשובה לגבי כל איש מקצוע שתפנו אליו- לשאול ולוודא שיש בידו רישיון לעסוק במקצוע מטעם גורם ממשלתי מוסמך.

למרפאים בעיסוק הנמצאים בהסדר עם קופות החולים יש בודאות תעודת הכרה במעמד תקפה, כיוון שזהו תנאי להתקשרות שלהם עם קופת החולים.

כדי לקבל החזרים מחברות הביטוח, במסגרת הביטוחים המשלימים, תהיו חייבים לצרף העתק תעודת הכרה במעמד של המרפאה בעיסוק, לתביעה שלכם.

ועכשיו סיפור: לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהאתרים בהם מפרסמים אנשי מקצועות טיפוליים שונים את עצמם. אין חובה לשלוח לאתר המפרסם תעודות או רישיונות רלוונטים וכך גיליתי (במקרה) מישהי שמפרסמת את עצמה כמרפאה בעיסוק כשלמעשה מעולם לא למדה את המקצוע. אותה גברת טענה שהיא עושה "ריפוי בעיסוק" לילדים ואנשים מגיעים אליה עם הילדים שלהם לטיפול.

לכן זו נקודה שלא מוותרים עליה. שרלטנים יש בלי סוף ולא כל אחד שמשחק עם ילדים או מצייר איתם הוא "מרפא בעיסוק".

2. שאלו על ידע וניסיון מקצועי

כמו בעולם הרפואה והפסיכולוגיה, גם מרפאים בעיסוק הם בעלי התמחויות שונות:

בתחום הילדים, בתחום בריאות הנפש, בתחום האורטופדי והנוירולוגי, בתחום הגריאטריה וכו'.

מרפאים בעיסוק ממשיכים לעבור הדרכה והכשרה מקצועית מתקדמת במסגרות שונות של לימודי המשך, באוכלוסיות בהן הם מטפלים.

בתחום הספציפי לילדים יש עוד "תת-התמחויות" רבות: טיפול בילדים עם הפרעות תקשורת, עם ליקויים נוירולוגים, עם פיגור שכלי, עם הפרעות קשב, עם ליקויי למידה, עם קשיים בויסות חושי, עם קשיים בכתיבה, עם עיכוב התפתחותי ועוד ועוד ועוד.

כשאתם מחפשים מרפאה בעיסוק לילד שלכם, חשוב שתבדקו איתה (או איתו, יש גם גברים) אם יש לה ניסיון, ידע והכשרה בתחום שבגללו הגעתם לטיפול.

לא פחות חשוב:

מקצועיות של מטפל מתבטאת גם בהכרת גבולות הידע המקצועי שלו- במה הוא יודע לטפל ובמה הוא לא וכדאי שתפנו למישהו אחר, שכן מומחה בתחום: מרפאה בעיסוק אחרת או אולי איש מקצוע מדיסציפלינה שונה.

3. שאלו אנשים שאתם סומכים עליהם

זה תמיד כדאי- לשאול אנשים שאתם מכירים וסומכים עליהם- קרובים,חברים, מורים, גננות.

תשאלו על הניסיון האישי או המקצועי שלהם עם המרפאה בעיסוק- על החויה האישית, הגישה לילד, הגישה להורים, התהליך שעברו, האם היו מרוצים מסוף התהליך 

כמובן שככל ששומעים על מישהו דברים טובים כנראה שיש בהם דבר, אבל: "ברפואה כמו באהבה – אין תמיד ואין אף פעם", אז ברשותכם אסייג את הנקודה הזו בנקודה הבאה והיא:

4. הכי חשוב: תקשיבו לבטן שלכם

רק תציצו הצצה קצרה בפורומים שונים לגבי המלצות על רופאי נשים למשל – על כל שתי ממליצות נלהבות תהיה אחת לפחות שהיתה לה חויה הפוכה לגמרי.

מדובר כאן בבני אדם המטפלים בבני אדם. מעבר לידע ולניסיון המקצועי יש כאן חיבור בין אנשים, תקשורת ואמון הנבנה עם הזמן.

כבר היו אצלי בטיפולים לאורך השנים ילדים שהיה להם מאד קשה בטיפולים. גם להורים שלהם לא היה קל להיות שם ולראות את הקושי הזה.

אל תדאגו: לכולם שלום- כולם נשארו ועברו תהליך משמעותי.  כולם נפרדו בחיבוק גדול ועד היום באים לבקר ומתגעגעים (וגם אני).

מה היה משותף להם ?

שאהבתי אותם מעומק לבי וידעתי שאעשה בשבילם את כל מה שאני יודעת כדי לעזור להם- והם ידעו והרגישו זאת היטב.

שהיתה תקשורת פתוחה וכנה עם כל ההורים, חפה מאקסיומות של "נכון" ו"לא נכון":

היו אפשרויות, היו נסיונות, היו גם טעויות והיו גם הרבה שמחות גדולות על נצחונות קטנים.

אז אם אחרי פגישה אחת או שתיים או חמש משהו מרגיש לכם לא נכון ולא מתאים- אל תתביישו לשאול, לחשוב ביחד- אמנם המרפאה בעיסוק היא מומחית בתחומה אבל המומחים הגדולים ביותר לילד שלכם הם אתם- ההורים.

אל תבהלו אם הילדה שלכם בוכה בטיפולים או מתנגדת ולא משתפת פעולה – תנו לה ולכם ולמרפאה בעיסוק הזדמנות, ובעיקר תנו הזדמנות לתהליך.

תקשיבו לבטן שלכם או ל"אינטואיציה" : מה היא עושה כדי ליצור "חיבור" עם הילד שלי ? איך אני מרגישה ? איזו אוירה יש ? האם אני מרגישה שאנחנו נמצאים בידיים טובות ?

ואם לא הולך ? גם זה קורה. כולנו בני אנוש (זוכרים ?)

המרפאה בעיסוק יכולה להיות "תותחית על" או "מאד בסדר" ועדיין זה לא הלך- החיבור לא היה "זה",  המשפחה שלכם היתה בתקופה קשה, אתם לא הייתם פנויים, יכולות להיות הרבה סיבות התלויות בנסיבות.

זה בסדר לעצור ולנשום.

 זה בסדר לעצור ולחשוב.

 זה בסדר לעצור ולנסות שוב בזמן אחר, אולי במקום אחר, עם מטפל אחר:

"After all... tomorrow is another day"

Scarlett O'Hara, “Gone with the wind”, 1939

ולקינוח: איך האינטואיציה עובדת ? ראיון של אורן הוברמן עם פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל:

 http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3533866,00.html

חוג "הכנה לכתה א'"- למה זה טוב ומי בכלל צריך את זה ?

בכל שנה בחורף, עם הרישום לבתי הספר, זה מתחיל...

לאט לאט מתחילה לחלחל תחושת הלחץ והחרדה בפופיק של הורים רבים סביב הדבר שנראה כמאיים מכל: כתה א' !

רובנו מדחיקים את החרדה הקלה שאחזה בנו וחוזרים לעיסוקינו היומיומיים..

 ואז !

ביום שישי בבוקר, ללא התראה מוקדמת, עם הקפה ותוך כדי דפדוף תמים ובלתי מזיק במקומון או גלישה שגרתית ברשת, הם מופיעים שם בגדול- הפרסומים של המכונים השונים לחוגי הכנה לכתה א' :

"האם ילדך מוכן לכתה א' ???",

"לכל מי שרוצה להגיע רגוע ומוכן לכתה א'..."

"הכנה איכותית ומקצועית לכיתה א` חשובה כדי לאפשר לילדך להגיע לביה"ס עם הידע הנדרש - ומתוך תחושת ביטחון ומסוגלות, לקראת נקודת הזינוק החשובה בחייו !"

הזיעה הקרה כבר מורגשת , מלווה בדפיקות לב מואצות וביובש בפה :

אלוהים שישמור ! כתה א' ! זה אוטוטו ! הילד מוכן ?? אנחנו מוכנים ? ? אמאל'ה !!!!!!

הרשומה הזו מוקדשת לכל ההורים העולים לכתה א'...

לא חייבים ללכת לחוג הכנה לכתה א'.

כולנו הלכנו לכתה א' בלי לקבל "תעודת הסמכה" של מכון זה או אחר ולמרבה הפלא- רובנו  גם עלה לכתה ב' וסיים לפחות את ביה"ס היסודי. רובנו הגדול.

ילדים ללא קשיים ובשלים רגשית מתכוננים מספיק לכתה א' בגן חובה (ועוד הרבה לפני כן).  

לצערי, במקרים רבים גן חובה נראה כבר מזמן כמו התחלת כתה א':

רבים המקרים בהם הלחץ של "מה יהיה בכתה א'" מופעל על ילדים עוד מגן טרום חובה ואז במקום לעשות מה שצריך לעשות בגן -לשחק, ללמוד להשתמש בכלים וחומרים, לרכוש מיומנויות חברתיות והרגלים, הדגש בגן הוא על זיהוי אותיות, עיצוב מספרים וכו'.
אני שומעת על לא מעט מקרים שבהם הגננת מלחיצה, הילדים מתוסכלים וההורים לחוצים כי נדרשים מהם כישורים ומיומנויות שאינם תואמים את השלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
כך ילדים מגיעים לכתה א', שבעים עד כדי בחילה מחוברות ודפי עבודה משעממים , ובמקום להגיע עם סקרנות ללמידה מתקבלת תוצאה הפוכה. 

חוג הכנה לא' אינו נחוץ לכל ילדי ישראל.

זהו חוג חיוני וחשוב לילדים שיש סיבה מספיק טובה לאפשר להם לתרגל מיומנויות שונות, בקבוצה קטנה ותומכת, כהמשך של טיפול פרטני עם ליווי של אנשי מקצוע.

החרדה של ההורים והלחץ הסביבתי מביאים למצב שבו הורים לילדים מפותחים, נבונים, בעלי מיומנויות תקינות, נלחצים מזה שללא חוג הילד לא יהיה מוכן לכתה א'.

הידע אינו נחלתם של אנשי המקצוע השונים אלא גם מצוי בידיהם של הגננות וההורים.

ההורים והגננות הם אלו אנשי המקצוע הראויים והטובים ביותר להכין את הילד לכתה א'.

הם הראשונים לזהות כישורים, לזהות קשיים, ללמד הרגלים ומיומנויות.

ילד בגן חובה שעדיין מלבישים אותו למשל, שנרדם עם מוצץ או טיטול, שאין לו תפקידים, שמתקשה להתמודד עם תסכולים, שלא מסוגל להפסיד במשחק- לא יעזור לו שום חוג הכנה לא' .

אילו מיומנויות שלומדים ומתנסים בהן יומיום, בגן ובבית.

גננות מקצועיות והורים אחראים יודעים לקבל הדרכה במידת הצורך.

ההורים הם התרפיסטים והמורים הכי טובים שיהיו לילדיהם למשך כל החיים, הרבה אחרי כתה א'.

הצורך שלנו, כהורים, לרשום את הילדים לחוג הכנה נובע קודם כל מהחששות הטבעיים שלנו לגבי ההתאקלמות הראשונית של הילד בכתה א':

הרצון שלנו שיגיע עם הידע הדרוש, שירגיש שהוא יודע ובואו נודה: לא נרגיש רע עם עצמנו אם הוא ידע קצת יותר מאחרים...

השתתפות בחוג הכנה לכתה א' לא תמנע קשיים בלמידה, במידה והם קיימים.

ההשתתפות בחוג לא תתן להורים "פטור" מלשבת אחר כך עם ילדיהם ולהשקיע את כל הזמן והסבלנות כדי לעזור להם להתאמן בהרגלי הלמידה וההתארגנות החדשים, שיהיו חלק בלתי נפרד מעיסוקיהם כתלמידים, הרבה אחרי כתה א'.

אז אם אתם מכירים הורים, שרואים פרסומים בעיתונים ובטלויזיה ומתחילים לסמוך פחות על עצמם  ועל ילדיהם ולהלחץ, ולא מתוך קושי אמיתי של הילד אלא מתוך חשש "שמא לא יגיע מוכן כמו אלו שהיו בחוג"  - תמסרו להם שהם יכולים להרגע.

תמסרו להם שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל ילדיהם ולהיות מספיק קשובים למה שהם באמת צריכים.

מי שמוכן – מספיק מוכן גם בלי חוג , ומי שלא ?

עבור ילדים שזקוקים להתנסויות נוספות או לטיפול (פרטני או בקבוצה) בשל קשיים בתחומים שונים חוג שכזה יכול בהחלט לסייע ולאפשר הזדמנויות לתרגל מיומנויות שונות.

 אך שלא תהיינה אשליות: במקרים רבים החוג אינו מספיק והינו השלמה לתהליכים טיפוליים אחרים שעוברים הילד ומשפחתו ולא תחליף להם.

ואם בכל זאת עדיין מכרסם בכם החשש הזה בפופיק, ובכל זאת אתם מרגישים לא מספיק מוכנים:

בואו אתם לחוג !

לבד או עם חברים, אני מזמינה אתכם לחוג הכנה להורים:

לשאול את כל השאלות הכי קטנות והכי גדולות שמטרידות אתכם ולא היה לכם את מי לשאול

ללמוד כיצד לעזור לילדיכם (ולעצמכם) לקראת המעבר לכתה א'

לקבל ידע וכלים לסייע לילדיכם בשנה הראשונה בביה"ס

לפרטים ניתן לפנות אליי בדוא"ל: yaelwy@gmail.com

ולקינוח- מאמר שפרסם יאיר לפיד ב- 2002, שתמיד מרגש אותי מחדש (מומלץ להכין טישו) :

 "שלום כתה א'":  http://www.edu-negev.gov.il/bs/nofyam/wb_peiluyot/start/yairlapid.htm

חלש

למורה שהחזירה את המבחן בחשבון עם "חלש" גדול ואדום ומקום לחתימת ההורים:

אז לא ענתה בכלל על רוב השאלות (אולי כי רצתה נורא לצאת להפסקה כמו כל אלו שסיימו ולגמור עם הסיוט הזה). אז היו טעויות בתרגילים שכבר פתרה.

רק שאת החלשת אותה במו ידייך.

בהחלטות הקטנות שלך ובמחיר של מילה יש לך הכח לבנות אצלה מסוגלות עצמית או להחליש אותה יותר, להוביל אותה ללמידה או לתסכול ויאוש, להאמין בה ולחזק את האמונה שלה בעצמה או לחזק את תחושת הכשלון.

בידייך הכח ובידייך הבחירה. במחיר של מילה.

מה דעתך על האפשרות של "ראיתי שהשתדלת מאד" או "אני גאה בך שניסית" ? מה דעתך על האפשרות של להגיד לה : "את בטוחה שפתרת הכל ? תבדקי שוב, ליתר בטחון".

שתדע שאת לטובתה. שתדע שאת שם בשבילה. כל כולך בשבילה- לא בשביל התעודה, לא בשביל הציונים, לא בשביל המפקחת. בשבילה.

כשתדע שאת שם בשבילה- לא תפחד לטעות. לא תפחד לנסות.

כל כולו מבחן בחשבון של בית ספר יסודי. לא בחינת בגרות. ה"חלש" הזה ילווה אותה עוד הרבה זמן.

בידייך הכח לתקן. עדיין לא מאוחר.

במחיר של מילה טובה, חיוך, כוס תה ושתי עוגיות. במחיר של כמה דקות מזמנך- להזמין אותה לפתור את התרגילים ולטעות ושוב לנסות ולהצליח לתקן. שתטעה בכיף- מכאן תבוא הלמידה. מכאן תצמח התחושה שאפשר לעשות טעויות ולא להיות "חלשה" , אפשר לעשות טעויות ולקבל חיבוק ולתקן.

בית הספר זה המקום שבו חייבים לעשות הכי הרבה טעויות, לא ? אם נרגיש חלשים בכל פעם שאנחנו טועים, איך נרצה לנסות שוב ? 

איך נדע שיש לנו הכח להצליח בפעם הבאה ?

  

דמייני את האפשרות, שאולי נשמעת בדיונית אבל היא לא חייבת להיות כזו:

מה אם היית מציצה במבחן שהגישה ואומרת לה " אופס, שכחת כאן כמה תרגילים, אני בטוחה שאת יודעת לפתור אותם", או "תבדקי את התרגיל הזה- נראה לי שכדאי לפתור אותו שוב" ?

Win-win. אף אחד לא היה יוצא "חלש".

איך אנחנו יודעים שאנחנו חזקים או חלשים ? כי מישהו משמעותי לנו אמר לנו. לו היינו לבד בעולם מעולם לא היינו יודעים.

היא תלמידה ואת המורה.

לפניה עוד הרבה שנים בבית הספר, הרבה תרגילים בחשבון, הרבה מבחנים, הרבה הזדמנויות לטעויות והרבה הזדמנויות להצלחות.

בידייך הכח: לתת לה את הכח להאמין בעצמה, להרגיש חזקה, להרגיש בטוחה לטעות ולתקן, להרגיש מסוגלת, להרגיש שאין דבר שלא תוכל לו.

בידייך.

לפניה עוד הרים של מכשולים והתמודדויות אינסופיות. לא מגיע לה שיחלישו אותה במקום בו היא צריכה ללמוד ולהתחזק.

תני לה את הכח להרגיש שהיא יכולה- השאר כבר יבוא מעצמו.

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (רבי שלמה קרליבך).

"תפסתי את זה ! זה אדיר ! זה פנטסטי !"

(יאיר, בן 7, מצליח לראשונה להתנדנד בעצמו בנדנדה)

גילוי נאות- מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הייתי תמיד גבוהה מכולם ומסורבלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא הניסיון שלי לקלוע צמות, אי שם בגיל 8-9. כל חברותיי כבר קלעו צמות לעצמן וזו לזו ואני לא הצלחתי לפענח את הצופן.

בסוף שבוע בקלאב הוטל טבריה 1985, קרה הנס- ישבתי יום שלם עם בובת תות (כזו עם ריח סינטטי של תות ושיער צמר ורוד, זוכרים ?) וניסיתי לקלוע צמות- כאבו לי הידיים, פזלו לי העיניים אבל בסוף זה קרה- הבובה המסכנה היתה קלועה בצמות לתפארת.

שיעורי ריקודי עם (שהיו חובה בישראל של שנות ה-80, כולל תלבושת מלאה +חותלות למורה לחינוך גופני) היו עבורי סיוט (עד היום) ולרכוב על אופניים ממש הצלחתי רק בכתה ה' לתקופה קצרה, עד ש...

לחצתי על ידית הבלם הלא נכונה (שמאל) והתנגשתי חזיתית בחומה קטנה. אאוצ''. הפגישה הכואבת הסתימה בחדר המיון. מאז לא עליתי על אופניים, עד שהגעתי לגרעין בקיבוץ.

להיות בלי אופניים בקיבוץ זה כמו להיות בעיר ללא רכב. הניסיון הזה היה קצר מאד- עליתי על האופניים, הנחתי רגל אחת על הדוושה וזה הספיק לי כדי לרדת ולהמשיך ברגל.

 כך שבשעה שחברי לגרעין "שאלו" אופניים מכאן לשם וחזרה אני הייתי מכתתת רגליים בקנאה וצופה מרחוק ב Ivan, , ידידי המתנדב מדרום אפריקה, חולה הפוליו, שהיה עם רגליו הגפרוריות מדווש להנאתו ומגיע לפניי לעבודה.  

שנים רבות העובדה הביוגרפית הזאת הפכה לשובר הקרח הרשמי שלי עם ילדים שהגיעו אליי לטיפולים, שלרכוב על אופניים כן ידעו והסתכלו עליי בחיוך של הקלה- יש משהו שאני יודע והיא לא.

לפני שנה התגברתי על הפחד ועשיתי זאת- הרמתי טלפון לשפי שמחון, מדריך רכיבה על אופניים, ונסעתי לשיעור רכיבה.

אמנם מאז לא רכבתי אבל התחושה הזו של "עשיתי את זה !" אין שווה לה בעולם !

כילדה מאד מסורבלת הייתי גרועה כמובן במשחקי כדור- זה התחיל בחוג כדורסל ("את חייבת להיות בחוג כדורסל !  את כזו גבוהה !") שלאחר שיעור אחד המדריך הסביר לאבא שלי שאני לא ממש מתאימה, שהכדור רודף אחריי ולא להיפך, אבל אחי (הצעיר ממני בשנתיים) יכול להישאר.

זה המשיך ב"מחניים" שם הייתי המחליפה הקבועה של "השבוי המדומה" ונפסלתי באופן קבוע ב"בית ושדה". למזלי היתה לי מורה נפלאה לחינוך גופני (רבקה שיבר שאותה אזכור כל חיי- אם את קוראת אני שולחת לך חיבוק ענקי) שאמרה לי בפשטות: "את לא חייבת להיות מצטיינת בקפיצה לרוחק כדי להיות אמא טובה". כל כך מרגיע המקום הזה שבו את יכולה להיות את, כמו שאת, וזה הכי בסדר בעולם.

החוויה המתקנת הגיעה לפני שלוש שנים, כשפגשתי חברה שהכירה לי את ליגת "מאמאנט"- ליגת כדורשת לאמהות. בהתחלה היססתי, פקפקתי ואז אמרתי- "יאללה, מה יש לי להפסיד ? גרועות כמוני יש בכל מקום".

הסרבול שלי הוכיח את עצמו שוב אבל הפעם היה לי מספיק הומור עצמי כדי לשחק איתו- כל צעד חדש שלמדתי במשחק השכיח ממני את הצעד הישן, דבל'ה המאמן לקח אותי לעתים קרובות כ"פרויקט אישי" עד שלמדתי את הצעד הנכון לעלייה להנחתה. האימונים הללו היו מזון לגוף ולנשמה- המון צחוק וקבלה היו שם בינינו, האמהות בקבוצה. התאמנתי בבית, התאמנתי בעבודה (כשאף אחד לא ראה) עד שנכנסה התבנית והצעדים כבר היו אוטומטיים, ובסוף הייתי שחקנית די טובה.

אז מה קרה לי אחרי 25 שנה ?

נורא רציתי, היה לי חשוב, היה לי מספיק ניסיון וביטחון להגיד- בכל אלה אני טובה ובזה אני לא וזה בסדר.

יאיר בן השבע, שהצליח להתנדנד בעצמו בגן שעשועים בחופש הגדול לפני כתה ב', עשה את זה כי היה לו חשוב, כי הוא רצה את זה מאד וכי היתה לו הסביבה הבטוחה והחופש לנסות ולנסות, להכשל, ליפול ולנסות שוב.

המקום בו אנחנו טועים, נכשלים או נופלים ויש מישהו משמעותי לנו שנמצא שם בשבילנו הוא מקום יקר וחשוב: הוא המקום בו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו ולקבל גם את החלקים שפחות מצליחים.

זהו המקום בו אנחנו יודעים שהקושי הוא רק חלק מאיתנו, הוא לא אנחנו.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לנסות שוב ולדעת שגם אם שוב ניפול- יהיה שם מישהו שיעזור לנו לקום ולנסות שוב, אם רק נרצה, וגם אם לא. לפעמים אנחנו לא.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לקחת את החופש לא להיות מושלמים, לצחוק על הטעויות שלנו עם אחרים, להיות משחקיים, ממציאים ויצירתיים אם רק לא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות.

ולקינוח ד"ר סוס:

“You have brains in your head. You have feet in your shoes. You can steer yourself any direction you choose. You're on your own. And you know what you know. And YOU are the one who'll decide where to go...” 
 Dr. Seuss, Oh, the Places You'll Go!

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"/ ד"ר סוס, הוצאת כתר.

שפי שמחון-מדריך רכיבה על אופניים : http://www.shefisimhon.co.il/

המלצה על ספר- "כמו רומן"/דניאל פנק

"הפועל 'לקרוא' אינו סובל את צורת הציווי. שותפים לו בזה עוד כמה פעלים: הפועל 'לאהוב'... הפועל 'לחלום'..."

כך מתחיל ספרו הנפלא של דניאל פנק (הוצאת שוקן).

ספר להורים, סבים, מחנכים וכל מי שרוצה להנחיל לילדיו, תלמידיו, נכדיו את אהבת הספרים והקריאה.
כיצד ילדים שאוהבים ספרים בגיל צעיר, ומאזינים בעיניים פעורות לאותו הסיפור המסופר בפעם האלף, כיצד הם נבהלים פתאום מהספרים כשהם לומדים לקרוא בעצמם ? איך עוזרים להם לחזור ולאהוב ספרים וליצור אצלם את אהבת הקריאה ?

אחד המסרים החשובים ביותר בספר הוא לתת את הקריאה במתנה- וזה אחד המסרים החשובים שאני מעבירה במפגשי עם הורים לילדים בגילאי בית הספר בעיקר, ולא רק: גם אם הם קוראים כבר בעצמם, גם אם הם מתקשים מאד בקריאה ובהבנת הנקרא- המשיכו לקרוא עבורם בקול רם, לפני השינה או בכל זמן אחר שמתאים לכם יחד.
ולא, רק אל תהפכו את הטקס הקדוש והאינטימי הזה של ה"ביחד" שלכם, מכורבלים במיטה, על הספה, על הספסל בגינה, למבחן בלתי נגמר בעל פה- בלי שאלות של הבנת תוכן גלוי וסמוי, בלי "הבנת ?" או "מה קראתי עד עכשיו ?", פשוט לקרוא באהבה- ללא תמורה. רק אתם שניכם והטקסט הכתוב.
(את המבחנים תשמרו להזדמנויות אחרות, לא לרגעי הקסם האלה, החולפים תמיד מהר מדי).

את הספר מסכמת מגילת זכויות הקורא- לגזור ולשמור.

ואני מוסיפה עוד תוספת קטנה משלי- תקראו יחד הכל, מכל הסוגים: ספרות יפה, בדיחות, סיפורי עמים ומעשיות, חידות, שירים, קומיקס ועוד. בקריאה של טקסטים מסוגים שונים הילדים נחשפים לרבדים שונים של השפה הכתובה וכך לומדים הרבה גם על כתיבה- איך כותבים מה ? באילו מילים משתמשים ומתי ? כיצד משתמשים בכתיבה ולאילו מטרות ?

חשיפה מגוונת זו חשובה עבור ילדים בכל רמות הקריאה והכתיבה, ובמיוחד עבור ילדים המתקשים ברכישת הקריאה והכתיבה.
אלו ילדים, שלעתים קרובות לא יגיעו לחומרים ספרותיים רבים בעצמם, אלא אם מבוגר משמעותי עבורם יהיה לצידם ויגיש להם אותם במתנה.

מקווה שעשיתי לכם חשק להתכרבל עם איזה ספר....

מי מפחד משיעורי בית ???

שיעורי בית יכולים להיות נושא כאוב אם לא מטפלים בהם כראוי.

אז איך מתמודדים עם הצרה הזו ושל מי בדיוק שיעורי הבית האלה ???

אל תהפכו בשום אופן את שיעורי הבית לזירת קרב ביניכם ובין הילדים !

תזכרו שהאחריות כאן מתחלקת בין 3 גורמים: התלמיד, המורה וההורה.

התלמיד אחראי לדעת מהם שיעורי הבית, להכין אותם ברצינות, לשאול שאלות ולבקש עזרה במידת הצורך.

המורה אחראי לתת שיעורי בית בכמות וברמת קושי המתאימים לתלמיד, לבדוק אותם באופן רציף ולתת משוב אישי,  לשים לב לקשיים שעולים בהכנת שיעורי הבית ולפעול בשיתוף פעולה עם התלמיד והוריו.

ההורה אחראי ליצור יחד עם הילד את הזמן והמקום הפיזי והרגשי להכנת שיעורי הבית:

זמן קבוע להכנת שיעורי הבית

לא מיד כשחוזרים מביה"ס וגם לא רגע לפני שהולכים לישון. לפני הכנת שיעורי בית חשוב למצוא זמן למנוחה ולארוחה קלה.

תשתדלו לשמור על איזון בין הזמן המוקדש להכנת שיעורי בית ופעילויות של מנוחה, ארוחה ופנאי- מצב שבו שלוש שעות מוקדשות להכנת שיעורי בית אינו תקין ואינו מועיל לאף אחד ! 

סביבה מתאימה ללמידה

אסתטיקה וסדר בעיניים עושים סדר גם בראש ובלב, ואת זה גילו הסינים לפני אלפי שנים: תאורה וטמפרטורה נעימה, מקום בטוח ושקט, ריהוט מתאים למידותיו של הילד, מקום קבוע לאחסון החפצים ולא לשכוח ציוד משרדי תקין ומתאים לדרישות:

קחו קופסא יפה ובה כל הציוד הדרוש להכנת שיעורי בית (כגון: מחק, עפרונות, מחדד, מהדק, סיכות, מחורר, סרגל, טושים, צבעים, דבק): כך לא יהיה צורך לקום מספר פעמים כדי לקחת משהו שחסר ולא יהיה צורך להשתמש בציוד מהקלמר ולשכוח אותו בבית...

אל תתפתו לקנות מכשירי כתיבה ומחברות במחירי מבצע חסרי תקדים ובאיכות גרועה. בסוף מגיעים למצב שבו הילד מחדד חצי שעה עפרון שהעופרת שלו שבורה מבפנים, מנסה למחוק את מה שכתב במחברת שהשורות שלה בקושי נראות והדפים בה דקיקים ונקרעים ואחר כך אומרים שלילד יש "בעיית התארגנות" ...

בינינו, ילדים רבים מעדיפים להכין שיעורי בית בכל מקום בבית רק לא ליד שולחן הכתיבה החדש שקניתם להם במיוחד- במיטה, במטבח, על השטיח...

אני בעד לתת להם להכין שיעורים איפה שהם רוצים- אין שום סיבה להפוך את זה למאבק ואם הם מכינים אותם כמו שצריך זה לא משנה בעיני, כי לכתוב ולקרוא ולפתור תרגילים אפשר בכל מקום, גם בחללית, אם מאד רוצים.

יש ילדים שמוזיקה עוזרת להם להתרכז- הם יודעים מה הם צריכים. תקשיבו להם.

בתחילת כתה א' חשוב שתעזרו לילדים  לרכוש את ההרגלים הנחוצים להכנת שיעורי בית.

זוהי מיומנות נרכשת שצריך ללמוד, להתנסות ולתרגל: לבדוק מה היו השיעורים, לארגן את הציוד הנדרש, לארגן את הזמן להכנת השיעורים (מה למחר, מה לשבוע הבא), לקרוא את ההוראות ולבדוק את עצמי, להכין את הילקוט למחר ולבדוק שכל הציוד הנדרש נמצא – חוברות, מחברות, לבדוק אם חסר ציוד בקלמר , לחדד עפרונות, לרוקן פסולת.

לעזור אין משמעו לעשות במקום אלא ביחד:  מומלץ ללוות את התהליך במילים (ללמד את הילד "כיצד חושבים")- מה כדאי לעשות קודם ומה אחר כך, מה לבדוק ולמה לשים לב.

להיות זמינים

תהיו זמינים לבקשת עזרה של הילד: כלומר להיות קשובים ופנויים.

אם אתם טרודים בעניינים אחרים (מה שיכול בהחלט לקרות), שתפו אותו בכנות וחשבו יחד על פתרון ("עכשיו אני עסוקה מאד עם אחותך הקטנה, כשאבא יגיע הוא יוכל לעזור לך, מה אתה מציע לעשות עד אז ?") : לילדים יש פתרונות מבריקים.

"רק שלא תהיה עליה סטיגמה"

בעיני חשוב שההורה ישתף את המורה בכל בעיה שעולה בהכנת שיעורי הבית, לנתח יחד עם המורה את מוקדי הקושי ולבנות איתה ועם הילד תכנית להמשך. במידת הצורך- בשיתוף אנשי מקצוע נוספים (יועצת ביה"ס, מורת שילוב, מרפאה בעיסוק, מורה להוראה מתקנת, פסיכולוג, נוירולוג, מטפל רגשי...).

אל תהססו לפנות למורה בכל עניין המטריד אתכם- היא מלווה את ילדכם במשך שעות הלימודים ויכולה לסייע מאד.

אם יש לילדכם קשיים שאתם כבר יודעים עליהם לפני כתה א' אני בעד לשתף את המורה כבר בהתחלה- החשש מ"סטיגמה" ומ"סימון" של הילד כ"בעייתי" או "מתקשה" מובן בהחלט אך אם יש קשיים הם יצופו בכל מקרה ודי מהר, ולמה לא לתת לילד שלכם את כל הסיכויים להתחלה טובה ? למה לא להפוך את המורה לשותפה שלכם כבר מהתחלה ?

שהילד ירגיש שיש בכתה מבוגר שהוא בעדו.

הניסיון שלי בקליניקה מראה שזה פשוט עובד. קשיים צפים מהר מאד ורק אתם תוכלו להציג בפני המורה את הילד שלכם באופן שלם- גם את הקשיים שלו וגם את היכולות שלו והכשרונות שלו, שאולי יקח להם יותר זמן לצאת החוצה. תנו לה להכיר מראש גם את החלקים המוכשרים, היצירתיים והנפלאים שלו...

אני בעד לתת למורה כל מידע שיכול להיות רלוונטי ולתת לילד שלכם את כל הסיכויים להצליח על היום הראשון.

להקשיב באמת

ובתשומת לב. זה יעזור לכם לא לפעול ב"אוטומט". תראו לילדכם שאתם "רואים אותו"- רואים את מאמציו, רואים את קשייו, רואים את העדפותיו, את כישוריו. שבחו אותו על מאמציו והתייחסו אליו בנדיבות ובחמלה כשהוא זקוק לעזרתכם- הגישו לו אותה בנדיבות:

-    אם קשה לו להכין את שיעורי הבית באופן רציף אולי הוא צריך  הפסקה ותנועה ?

הפסקה קלה של 5 דקות בין מקטע שיעורי בית אחד למשנהו (לדוג' לאחר כל עמוד /כל 3 תרגילים/ בין מקצועות שונים) יכולה לעשות פלאים- כל פעילות גופנית מאומצת ומשמעותית כגון: לקלוע 15 קליעות לסל, להשקות עציצים, לנקות חלון או לטאטא, לקפוץ X קפיצות על רגל אחת במשך דקה ולשבור את השיא, לקפוץ בחבל, להוציא את הכלב לסיבוב...

-  אם קשה לה להבין את ההוראה, קראו אותה בקול בליווי האצבע כשהילדה מסתכלת ועוקבת במבט.

-   חלקו משימות  מורכבות לשלבים קטנים ופחות מאיימים.

-   הכינו "סרגל אותיות" ו"סרגל מספרים" יחד עם הילדים, שיהיו זמינים בטווח הראיה- סרגלים דומים קיימים בכתה והרמז החזותי מסייע מאד. תרגישו חופשי ועודדו גם את הילדים להתבונן במה שכתוב סביבם כדי לראות דוגמאות לאותיות, מילים ומספרים: שלטים, ספרים, מכשירי טלפון, אריזות של מוצרים שונים, עיתונים ועוד. כך הסמלים מקבלים משמעות בהקשר תרבותי ויומיומי.

והכי חשוב- לשאול את הילדים מה הם חושבים שיעזור להם- הם בדרך כלל יודעים.