(יאיר, בן 7, מצליח לראשונה להתנדנד בעצמו בנדנדה)
גילוי נאות- מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הייתי תמיד גבוהה מכולם ומסורבלת.
אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא הניסיון שלי לקלוע צמות, אי שם בגיל 8-9. כל חברותיי כבר קלעו צמות לעצמן וזו לזו ואני לא הצלחתי לפענח את הצופן.
בסוף שבוע בקלאב הוטל טבריה 1985, קרה הנס- ישבתי יום שלם עם בובת תות (כזו עם ריח סינטטי של תות ושיער צמר ורוד, זוכרים ?) וניסיתי לקלוע צמות- כאבו לי הידיים, פזלו לי העיניים אבל בסוף זה קרה- הבובה המסכנה היתה קלועה בצמות לתפארת.
שיעורי ריקודי עם (שהיו חובה בישראל של שנות ה-80, כולל תלבושת מלאה +חותלות למורה לחינוך גופני) היו עבורי סיוט (עד היום) ולרכוב על אופניים ממש הצלחתי רק בכתה ה' לתקופה קצרה, עד ש...
לחצתי על ידית הבלם הלא נכונה (שמאל) והתנגשתי חזיתית בחומה קטנה. אאוצ''. הפגישה הכואבת הסתימה בחדר המיון. מאז לא עליתי על אופניים, עד שהגעתי לגרעין בקיבוץ.
להיות בלי אופניים בקיבוץ זה כמו להיות בעיר ללא רכב. הניסיון הזה היה קצר מאד- עליתי על האופניים, הנחתי רגל אחת על הדוושה וזה הספיק לי כדי לרדת ולהמשיך ברגל.
כך שבשעה שחברי לגרעין "שאלו" אופניים מכאן לשם וחזרה אני הייתי מכתתת רגליים בקנאה וצופה מרחוק ב Ivan, , ידידי המתנדב מדרום אפריקה, חולה הפוליו, שהיה עם רגליו הגפרוריות מדווש להנאתו ומגיע לפניי לעבודה.
שנים רבות העובדה הביוגרפית הזאת הפכה לשובר הקרח הרשמי שלי עם ילדים שהגיעו אליי לטיפולים, שלרכוב על אופניים כן ידעו והסתכלו עליי בחיוך של הקלה- יש משהו שאני יודע והיא לא.
לפני שנה התגברתי על הפחד ועשיתי זאת- הרמתי טלפון לשפי שמחון, מדריך רכיבה על אופניים, ונסעתי לשיעור רכיבה.
אמנם מאז לא רכבתי אבל התחושה הזו של "עשיתי את זה !" אין שווה לה בעולם !
כילדה מאד מסורבלת הייתי גרועה כמובן במשחקי כדור- זה התחיל בחוג כדורסל ("את חייבת להיות בחוג כדורסל ! את כזו גבוהה !") שלאחר שיעור אחד המדריך הסביר לאבא שלי שאני לא ממש מתאימה, שהכדור רודף אחריי ולא להיפך, אבל אחי (הצעיר ממני בשנתיים) יכול להישאר.
זה המשיך ב"מחניים" שם הייתי המחליפה הקבועה של "השבוי המדומה" ונפסלתי באופן קבוע ב"בית ושדה". למזלי היתה לי מורה נפלאה לחינוך גופני (רבקה שיבר שאותה אזכור כל חיי- אם את קוראת אני שולחת לך חיבוק ענקי) שאמרה לי בפשטות: "את לא חייבת להיות מצטיינת בקפיצה לרוחק כדי להיות אמא טובה". כל כך מרגיע המקום הזה שבו את יכולה להיות את, כמו שאת, וזה הכי בסדר בעולם.
החוויה המתקנת הגיעה לפני שלוש שנים, כשפגשתי חברה שהכירה לי את ליגת "מאמאנט"- ליגת כדורשת לאמהות. בהתחלה היססתי, פקפקתי ואז אמרתי- "יאללה, מה יש לי להפסיד ? גרועות כמוני יש בכל מקום".
הסרבול שלי הוכיח את עצמו שוב אבל הפעם היה לי מספיק הומור עצמי כדי לשחק איתו- כל צעד חדש שלמדתי במשחק השכיח ממני את הצעד הישן, דבל'ה המאמן לקח אותי לעתים קרובות כ"פרויקט אישי" עד שלמדתי את הצעד הנכון לעלייה להנחתה. האימונים הללו היו מזון לגוף ולנשמה- המון צחוק וקבלה היו שם בינינו, האמהות בקבוצה. התאמנתי בבית, התאמנתי בעבודה (כשאף אחד לא ראה) עד שנכנסה התבנית והצעדים כבר היו אוטומטיים, ובסוף הייתי שחקנית די טובה.
אז מה קרה לי אחרי 25 שנה ?
נורא רציתי, היה לי חשוב, היה לי מספיק ניסיון וביטחון להגיד- בכל אלה אני טובה ובזה אני לא וזה בסדר.
המקום בו אנחנו טועים, נכשלים או נופלים ויש מישהו משמעותי לנו שנמצא שם בשבילנו הוא מקום יקר וחשוב: הוא המקום בו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו ולקבל גם את החלקים שפחות מצליחים.
זהו המקום בו אנחנו יודעים שהקושי הוא רק חלק מאיתנו, הוא לא אנחנו.
זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לנסות שוב ולדעת שגם אם שוב ניפול- יהיה שם מישהו שיעזור לנו לקום ולנסות שוב, אם רק נרצה, וגם אם לא. לפעמים אנחנו לא.
זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לקחת את החופש לא להיות מושלמים, לצחוק על הטעויות שלנו עם אחרים, להיות משחקיים, ממציאים ויצירתיים אם רק לא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות.
ולקינוח ד"ר סוס:
“You have brains in your head. You have feet in your shoes. You can steer yourself any direction you choose. You're on your own. And you know what you know. And YOU are the one who'll decide where to go...”
Dr. Seuss, Oh, the Places You'll Go!
Dr. Seuss, Oh, the Places You'll Go!
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"/ ד"ר סוס, הוצאת כתר.
