ממלכת אור הירח

מוקדש באהבה רבה למיכל, על היד שהושטה בדיוק בזמן, לפני כמעט 20 שנה.

בסוף השבוע האחרון יצאנו לסרט בקולנוע לב.

תקופה ארוכה לא היינו בקולנוע, רק שנינו, בסרט לא מדובב.

היו אלה שעה וארבעים דקות של אושר גדול בקולנוע קטן, באולם חצי מלא, בו הקהל היה שבוי לגמרי בעלילה.

בלי הפרעות. בלי הפסקה. פשוט קולנוע.

זהו סיפור קטן, מסופר ומצולם להפליא.

על בדידות גדולה וכמיהה לאהבה, המתרחש באי שכוח אל בניו-אינגלנד, בקיץ 1965.

על נערה שחיה במשפחה בה כולם גרים באותו הבית אך הבדידות בו גדולה,

על נער יתום שאף אחד לא מתעניין בו באמת עד שהוא קם ונעלם,

על אהבה שאינה תלויה בדבר,

על הצורך של כולנו, בסופו של יום:

שיראו אותנו, שיאהבו אותנו, שיקבלו אותנו ככה-כמו שאנחנו, רק בגלל שאנחנו.

שיראו את הכשרונות שלנו, את החולשות שלנו, שיקשיבו לנו:

לרצונות שלנו, לצרכים שלנו, לפחדים שלנו.

לפעמים כל מה שצריך הוא מישהו אחד,שיהיה לו קצת אכפת, וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו:

 אם רק ננסה להתבונן סביבנו, לראות גם את הבודדים שבינינו ולהושיט להם יד.

לקינוח: קישור לקדימון של הסרט, נוגע ללב, מצחיק ומעורר מחשבה:

http://www.imdb.com/title/tt1748122/ 

מומלץ בחום!

גשר על פני מים סוערים

"הוא פשוט לא יכול להתאפק, הוא כזה אימפולסיבי !"

" כבר התייאשתי מלקנות לו דברים שהוא מאבד ...."

" תמיד היא שוכחת מה היא צריכה לעשות או דוחה הכל לרגע האחרון..."

נשמע לכם מוכר ?

אם יש לכם ילד או ילדה עם הפרעת קשב וריכוז ואתם מתמודדים עם מצבים אלו ואחרים באופן יומיומי, אתם מוזמנים להרצאה בה תוכלו להכיר טוב יותר מאפייניה של הפרעת הקשב והשפעתם על משפחתכם.

• מהי הפרעת קשב וכיצד היא משפיעה על משפחתכם?
• בואו להבין את הגורמים לקשיים התפקודיים של ילדיכם וכיצד ניתן לסייע להם להתמודד עם הקשיים ולחוות יותר הצלחות?
• כיצד לגלות את העוצמות שבילדיכם ולהצמיח אותן?
• מה כולל טיפול מקיף ורב מערכתי וכיצד תהיו אתם "הורים מומחים" לילדיכם?

יחד נלמד איך אפשר לבנות את הגשר מעל המים הסוערים...

ההרצאה מיועדת להורים לילדים ומתבגרים המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז.

משך ההרצאה כשעה וחצי.

לתיאום ניתן ליצור עמי קשר בטל': 054-5665822 או בדוא"ל: yaelwy@gmail.com

ולקינוח: הרצאה מאלפת של ראסל בארקלי, מהחוקרים הידועים בעולם בנושא ADHD:

http://www.youtube.com/watch?v=q3d1SwUXMc0

ההרצאה באנגלית ומשכה שעה ועשרים דק'.

המלצה על ספר: סעודה אצל המלכה/רותו מודן

"אל תאכלי עם הידיים!"

"תאכלי בפה סגור!"

"שבי זקוף!"

"אל תתנדנדי עם הכסא!"

כך מתחיל הקומיקס המקסים הזה שכתבה ואיירה רותו מודן (הוצאת עם עובד).

אמנם זהו ספר ילדים אבל מבוגרים יהנו ממנו לא פחות.

סיפור המלא באהבה ובהומור, שמראה לנו, המבוגרים, שבנסיבות מסויימות מותר ורצוי לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים, גם אם זה מנוגד לציפיות של אחרים.

ולפעמים, אם רק מעזים להסתכל על התמונה מזוית אחרת, פחות שיפוטית, הכל נראה הרבה פחות נורא ואפילו "הרבה יותר טעים!"

אגלה לכם סוד...שישאר רק כאן בינינו....

יש מישהי, יקרה לי מאד, שתמיד נוהגת בנימוס ובקפידה (חניכה מצטיינת של חנה בבלי), נקרא לה שושנה (שם בדוי).

שושנה, שתמיד יודעת מה צריך לומר, איך צריך לשבת ובאיזה סוג של מזלג צריך להשתמש, גילתה לי פעם, שבשמחה היתה מלקקת את הצלחת של הקינוח, אלמלא היה לה לא נעים...

אז שושנה יקירתי, אני יודעת שיש סיכוי שאת קוראת כאן:

אני מזמינה אותך לקינוח בצלחת, רק שתינו, ושכולם יתפוצצו מקנאה !

ואתם ? מה אתם הייתם רוצים לעשות ונמנעים רק כי "לא נעים" ?

תנו לעצמכם מתנה קטנה והעזו לצאת מהקופסא שיצרתם בשבילכם או שאחרים יצרו עבורכם.. לא תאמינו כמה שזה נפלא !

ואל תשכחו לספר איך היה...

"אלוהים אינו משחק בקוביות..." ואתם?

 אלברט איינשטיין אמר את המשפט המפורסם הזה כשהתייחס לתורה של מכניקת הקוונטים בשנת 1926 (מתוך ויקיפדיה).

ועכשיו לנשום עמוק ולהרגע: לא נעסוק בקוונטים ביום שישי בצהרים, והמרחק ביני ובין מכניקת הקוונטים הוא מרחק של אינסוף שנות אור.. אך מה שאינשטיין ניסה לומר הוא שבטבע אין "הטלת קוביות" ודברים אינם מתרחשים באופן אקראי: עצם קיומם של דברים החבויים מן העין אין משמעותו שאינם קיימים.

מאז עברו הרבה שנים, המון תורות ותיאוריות התחבטו ועדיין מתחבטות בשאלות הרות גורל על הקוביות של אלוהים ואני מודה שזה לא ממש התחום שלי.

אך כדי להגיד דבר כזה צריך להכיר באפשרות לשחק עם האפשרויות.

ואתם?

כמה מאיתנו מעיזים לשחק לפעמים עם המציאות כפי שהיא מוכרת לנו?

כמה מאיתנו מעיזים לעזוב אותה ולשנות את מה שידענו עליה עד כה?

כמה מאיתנו מעיזים לשחק עם האפשרויות?

בעיני, זו אחת האפשרויות להתבונן על משחק.

אמא: "מה זה משחק טוב?"

בת 4: "משחק שכיף לשחק בו... שמשחקים בו ביחד".

פעמים רבות שואלים אותי הורים "על איזה משחק את ממליצה? " או "מה המשחק הזה מפתח?"

בשיטוטי בחנויות המשחקים יש לעתים תחושה שהגעתי לאוניברסיטה הפתוחה ולא לחנות משחקים:

על רוב משחקי הקופסא כתוב "מכתב המלצה" : המשחק משכלל את המוטוריקה העדינה, את הזיכרון, את האחיזה, את יכולת המיון והזיכרון, את הכרת האותיות, הכרת המספרים ועוד ועוד.

בודדים המשחקים שמצויין עליהם שהם מקרבים בין ילדים והורים, גורמים להנאה משותפת, מעודדים סקרנות ושאילת שאלות, מפתחים את הדמיון, היצירתיות ומגמישים את החשיבה.

כל אלה חשובים בעיני הרבה יותר- הם אלו שיביאו לכל השאר.

דווקא המשחקים הפשוטים, ה"עתיקים", אלו שבני אדם המציאו לפני מאות ואלפי שנים הם אלו שמלווים אותנו עד היום ולא במקרה:

הכדור על תצורותיו השונות, בובות מסוגים שונים, תחפושות ומסכות, קוביות, דמקה, שחמט, שש-בש, דוקים, קלפים, משחקי הגרלה- כל אלה היו וממשיכים להיות "מדורות שבט" חוצי תרבויות:

משחקים המזמנים קשר ותקשורת, פעולות עם הגוף ועם חפצים, שימוש בכלים וחומרים שונים, גמישות חשיבתית ויצירתיות.

בדצמבר 2009 , התפרסם מאמר מעניין מאת איתי להט ב"כלכליסט".

למאמר התראיין פסיכיאטר אמריקאי בשם סטוארט בראון. בראון הוא איש חביב, כיום בן 75 בערך, שהמשרד שלו נמצא על צמרת של עץ.

בראיון עמו, מתייחס ד"ר בראון להשלכות אפשריות, שלעתים הינן מרחיקות לכת וקיצוניות מאד, של ילדות ללא משחק, ילדות עם תבניות משחק מעוותות או מוכתבות מראש ומוגבלות ע"י מבוגרים. בעקבות נסיונו המקצועי הוא הקים את המכון הלאומי למשחק.

לדברי בראון:

"הדחף לשחק מקורו הוא בגזע המוח, שבו נעורים הדחפים הבסיסיים שלנו, ובהם חלימה והישרדות. מצד שני, משחק הוא הדחף הראשון שנפגע בזמן של חרדה, איום גופני, רעב או מחלה. ובכל זאת, משחק הוא משהו שמתקיים גם בתנאים הקיצוניים ביותר של זוועה - במחנות ההשמדה."

כשקראתי את המאמר הזה מיד נזכרתי באותה מורה מחנכת במסגרת של חינוך מיוחד שבקשה באופן מפורש מהמרפאה בעיסוק של ר': "היום שיבוא אלייך ללמוד ולא רק לשחק, זה לא בסדר שאתם רק משחקים".

ישנם ילדים שאינם יודעים כיצד לשחק. חלקם עם לקויות למידה, הפרעת קשב, הפרעות בתקשורת והפרעות נפשיות.

ר' בא לריפוי בעיסוק כדי ללמוד לשחק כי הוא לא יודע לשחק. לו היה ר' משחק יותר בביה"ס אולי הוא היה לומד יותר ויודע יותר.

מורה יקרה, ר' צריך לשחק כמה שיותר בבית הספר ולקבל המון שיעורי בית:

לשחק והרבה ! עם ההורים,הסבים, האחים והחברים.

דרך המשחק, דרך ההנאה ודרך ההנעה הפנימית הוא ילמד להשתמש בסמלים ולייצג באמצעותם מושגים, לתקשר, להיות מודע לסביבתו, ילמד להסיק מסקנות, להשתמש בכלים, לפעול עם הגוף, יעשיר את אוצר המילים, ילמד לחשב חישובים ולארגן את החשיבה והשפה.

אם נתבונן בכל תחומי היצירה האנושית נראה שהם נשענים על שימוש בסמלים: אמנות, ספרות, מדע, פילוסופיה,תיאטרון ועוד. תחומים אלה מבטאים את את היכולת האנושית לייצג, יכולת שמתגלה כבר במשחקם של ילדים צעירים מאד.

ואנחנו המבוגרים?

ד"ר בראון טוען שהמבוגרים לא הפסיקו לשחק לגמרי, הם בעיקר החליפו משחקים במשחקי כוח ופיתוי והפרידו בין עבודה למשחק.

אנשים שהתמזל מזלם ורואים במקומות העבודה שלהם מקום משחק, יכולים להיות יצירתיים ומאושרים.

בשנים האחרונות הבינו את זה היטב בעיקר בחברות הייטק ובמשרדי פרסום, שפיזרו במקום העבודה שולחנות פינג פונג ומכונות פינבול והוציאו את העובדים לימי כיף אתגריים. המשחק הביא להגברת היצירתיות ועבודת הצוות.

(וידוי קטן, שישאר בינינו: לפעמים קורה שאני חושבת לעצמי במהלך משחק עם ילד אחד או עם קבוצה שזה לא יאומן שמשלמים לי על הכיף הזה...).

מחקרים מראים שקשישים שמשחקים הם מאושרים יותר ובריאים יותר.

אז... בא לכם לשחק?

בואו להפרד מעט מהמציאות, לפגוש שוב את הילדים שבכם וללמוד על תרומת המשחק להתפתחות האנושית, מהו "משחק טוב" וכיצד לבחור משחקים לילדים בגילאים שונים.

מידע על סדנאות משחק חווייתיות להורים, סבים וסבתות, מורים וגננות ניתן לקבל באתר שלי.

התחלתי עם אלברט איינשטיין, יקיר הבלוג, ואיתו גם אסיים:

"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון - אינסופי."

מקסים, לא?

הפעם קינוח מתוק במיוחד:

סרטון מרגש ומדהים על ילד אחד בארה"ב עם רעיונות גדולים מהחיים ומבוגר אחד שמאפשר לילד שבתוכו לשחק וקורא לכולנו להצטרף:

http://vimeo.com/40000072

למעוניינים לקרוא את הראיון המלא עם ד"ר סטוארט בראון במאמרו של איתי להט, פורסם ב"כלכליסט", 17.12.09 : 

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3373238,00.html