חלש

למורה שהחזירה את המבחן בחשבון עם "חלש" גדול ואדום ומקום לחתימת ההורים:

אז לא ענתה בכלל על רוב השאלות (אולי כי רצתה נורא לצאת להפסקה כמו כל אלו שסיימו ולגמור עם הסיוט הזה). אז היו טעויות בתרגילים שכבר פתרה.

רק שאת החלשת אותה במו ידייך.

בהחלטות הקטנות שלך ובמחיר של מילה יש לך הכח לבנות אצלה מסוגלות עצמית או להחליש אותה יותר, להוביל אותה ללמידה או לתסכול ויאוש, להאמין בה ולחזק את האמונה שלה בעצמה או לחזק את תחושת הכשלון.

בידייך הכח ובידייך הבחירה. במחיר של מילה.

מה דעתך על האפשרות של "ראיתי שהשתדלת מאד" או "אני גאה בך שניסית" ? מה דעתך על האפשרות של להגיד לה : "את בטוחה שפתרת הכל ? תבדקי שוב, ליתר בטחון".

שתדע שאת לטובתה. שתדע שאת שם בשבילה. כל כולך בשבילה- לא בשביל התעודה, לא בשביל הציונים, לא בשביל המפקחת. בשבילה.

כשתדע שאת שם בשבילה- לא תפחד לטעות. לא תפחד לנסות.

כל כולו מבחן בחשבון של בית ספר יסודי. לא בחינת בגרות. ה"חלש" הזה ילווה אותה עוד הרבה זמן.

בידייך הכח לתקן. עדיין לא מאוחר.

במחיר של מילה טובה, חיוך, כוס תה ושתי עוגיות. במחיר של כמה דקות מזמנך- להזמין אותה לפתור את התרגילים ולטעות ושוב לנסות ולהצליח לתקן. שתטעה בכיף- מכאן תבוא הלמידה. מכאן תצמח התחושה שאפשר לעשות טעויות ולא להיות "חלשה" , אפשר לעשות טעויות ולקבל חיבוק ולתקן.

בית הספר זה המקום שבו חייבים לעשות הכי הרבה טעויות, לא ? אם נרגיש חלשים בכל פעם שאנחנו טועים, איך נרצה לנסות שוב ? 

איך נדע שיש לנו הכח להצליח בפעם הבאה ?

  

דמייני את האפשרות, שאולי נשמעת בדיונית אבל היא לא חייבת להיות כזו:

מה אם היית מציצה במבחן שהגישה ואומרת לה " אופס, שכחת כאן כמה תרגילים, אני בטוחה שאת יודעת לפתור אותם", או "תבדקי את התרגיל הזה- נראה לי שכדאי לפתור אותו שוב" ?

Win-win. אף אחד לא היה יוצא "חלש".

איך אנחנו יודעים שאנחנו חזקים או חלשים ? כי מישהו משמעותי לנו אמר לנו. לו היינו לבד בעולם מעולם לא היינו יודעים.

היא תלמידה ואת המורה.

לפניה עוד הרבה שנים בבית הספר, הרבה תרגילים בחשבון, הרבה מבחנים, הרבה הזדמנויות לטעויות והרבה הזדמנויות להצלחות.

בידייך הכח: לתת לה את הכח להאמין בעצמה, להרגיש חזקה, להרגיש בטוחה לטעות ולתקן, להרגיש מסוגלת, להרגיש שאין דבר שלא תוכל לו.

בידייך.

לפניה עוד הרים של מכשולים והתמודדויות אינסופיות. לא מגיע לה שיחלישו אותה במקום בו היא צריכה ללמוד ולהתחזק.

תני לה את הכח להרגיש שהיא יכולה- השאר כבר יבוא מעצמו.

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (רבי שלמה קרליבך).

"תפסתי את זה ! זה אדיר ! זה פנטסטי !"

(יאיר, בן 7, מצליח לראשונה להתנדנד בעצמו בנדנדה)

גילוי נאות- מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הייתי תמיד גבוהה מכולם ומסורבלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא הניסיון שלי לקלוע צמות, אי שם בגיל 8-9. כל חברותיי כבר קלעו צמות לעצמן וזו לזו ואני לא הצלחתי לפענח את הצופן.

בסוף שבוע בקלאב הוטל טבריה 1985, קרה הנס- ישבתי יום שלם עם בובת תות (כזו עם ריח סינטטי של תות ושיער צמר ורוד, זוכרים ?) וניסיתי לקלוע צמות- כאבו לי הידיים, פזלו לי העיניים אבל בסוף זה קרה- הבובה המסכנה היתה קלועה בצמות לתפארת.

שיעורי ריקודי עם (שהיו חובה בישראל של שנות ה-80, כולל תלבושת מלאה +חותלות למורה לחינוך גופני) היו עבורי סיוט (עד היום) ולרכוב על אופניים ממש הצלחתי רק בכתה ה' לתקופה קצרה, עד ש...

לחצתי על ידית הבלם הלא נכונה (שמאל) והתנגשתי חזיתית בחומה קטנה. אאוצ''. הפגישה הכואבת הסתימה בחדר המיון. מאז לא עליתי על אופניים, עד שהגעתי לגרעין בקיבוץ.

להיות בלי אופניים בקיבוץ זה כמו להיות בעיר ללא רכב. הניסיון הזה היה קצר מאד- עליתי על האופניים, הנחתי רגל אחת על הדוושה וזה הספיק לי כדי לרדת ולהמשיך ברגל.

 כך שבשעה שחברי לגרעין "שאלו" אופניים מכאן לשם וחזרה אני הייתי מכתתת רגליים בקנאה וצופה מרחוק ב Ivan, , ידידי המתנדב מדרום אפריקה, חולה הפוליו, שהיה עם רגליו הגפרוריות מדווש להנאתו ומגיע לפניי לעבודה.  

שנים רבות העובדה הביוגרפית הזאת הפכה לשובר הקרח הרשמי שלי עם ילדים שהגיעו אליי לטיפולים, שלרכוב על אופניים כן ידעו והסתכלו עליי בחיוך של הקלה- יש משהו שאני יודע והיא לא.

לפני שנה התגברתי על הפחד ועשיתי זאת- הרמתי טלפון לשפי שמחון, מדריך רכיבה על אופניים, ונסעתי לשיעור רכיבה.

אמנם מאז לא רכבתי אבל התחושה הזו של "עשיתי את זה !" אין שווה לה בעולם !

כילדה מאד מסורבלת הייתי גרועה כמובן במשחקי כדור- זה התחיל בחוג כדורסל ("את חייבת להיות בחוג כדורסל !  את כזו גבוהה !") שלאחר שיעור אחד המדריך הסביר לאבא שלי שאני לא ממש מתאימה, שהכדור רודף אחריי ולא להיפך, אבל אחי (הצעיר ממני בשנתיים) יכול להישאר.

זה המשיך ב"מחניים" שם הייתי המחליפה הקבועה של "השבוי המדומה" ונפסלתי באופן קבוע ב"בית ושדה". למזלי היתה לי מורה נפלאה לחינוך גופני (רבקה שיבר שאותה אזכור כל חיי- אם את קוראת אני שולחת לך חיבוק ענקי) שאמרה לי בפשטות: "את לא חייבת להיות מצטיינת בקפיצה לרוחק כדי להיות אמא טובה". כל כך מרגיע המקום הזה שבו את יכולה להיות את, כמו שאת, וזה הכי בסדר בעולם.

החוויה המתקנת הגיעה לפני שלוש שנים, כשפגשתי חברה שהכירה לי את ליגת "מאמאנט"- ליגת כדורשת לאמהות. בהתחלה היססתי, פקפקתי ואז אמרתי- "יאללה, מה יש לי להפסיד ? גרועות כמוני יש בכל מקום".

הסרבול שלי הוכיח את עצמו שוב אבל הפעם היה לי מספיק הומור עצמי כדי לשחק איתו- כל צעד חדש שלמדתי במשחק השכיח ממני את הצעד הישן, דבל'ה המאמן לקח אותי לעתים קרובות כ"פרויקט אישי" עד שלמדתי את הצעד הנכון לעלייה להנחתה. האימונים הללו היו מזון לגוף ולנשמה- המון צחוק וקבלה היו שם בינינו, האמהות בקבוצה. התאמנתי בבית, התאמנתי בעבודה (כשאף אחד לא ראה) עד שנכנסה התבנית והצעדים כבר היו אוטומטיים, ובסוף הייתי שחקנית די טובה.

אז מה קרה לי אחרי 25 שנה ?

נורא רציתי, היה לי חשוב, היה לי מספיק ניסיון וביטחון להגיד- בכל אלה אני טובה ובזה אני לא וזה בסדר.

יאיר בן השבע, שהצליח להתנדנד בעצמו בגן שעשועים בחופש הגדול לפני כתה ב', עשה את זה כי היה לו חשוב, כי הוא רצה את זה מאד וכי היתה לו הסביבה הבטוחה והחופש לנסות ולנסות, להכשל, ליפול ולנסות שוב.

המקום בו אנחנו טועים, נכשלים או נופלים ויש מישהו משמעותי לנו שנמצא שם בשבילנו הוא מקום יקר וחשוב: הוא המקום בו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו ולקבל גם את החלקים שפחות מצליחים.

זהו המקום בו אנחנו יודעים שהקושי הוא רק חלק מאיתנו, הוא לא אנחנו.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לנסות שוב ולדעת שגם אם שוב ניפול- יהיה שם מישהו שיעזור לנו לקום ולנסות שוב, אם רק נרצה, וגם אם לא. לפעמים אנחנו לא.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לקחת את החופש לא להיות מושלמים, לצחוק על הטעויות שלנו עם אחרים, להיות משחקיים, ממציאים ויצירתיים אם רק לא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות.

ולקינוח ד"ר סוס:

“You have brains in your head. You have feet in your shoes. You can steer yourself any direction you choose. You're on your own. And you know what you know. And YOU are the one who'll decide where to go...” 
 Dr. Seuss, Oh, the Places You'll Go!

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"/ ד"ר סוס, הוצאת כתר.

שפי שמחון-מדריך רכיבה על אופניים : http://www.shefisimhon.co.il/

המלצה על ספר- "כמו רומן"/דניאל פנק

"הפועל 'לקרוא' אינו סובל את צורת הציווי. שותפים לו בזה עוד כמה פעלים: הפועל 'לאהוב'... הפועל 'לחלום'..."

כך מתחיל ספרו הנפלא של דניאל פנק (הוצאת שוקן).

ספר להורים, סבים, מחנכים וכל מי שרוצה להנחיל לילדיו, תלמידיו, נכדיו את אהבת הספרים והקריאה.
כיצד ילדים שאוהבים ספרים בגיל צעיר, ומאזינים בעיניים פעורות לאותו הסיפור המסופר בפעם האלף, כיצד הם נבהלים פתאום מהספרים כשהם לומדים לקרוא בעצמם ? איך עוזרים להם לחזור ולאהוב ספרים וליצור אצלם את אהבת הקריאה ?

אחד המסרים החשובים ביותר בספר הוא לתת את הקריאה במתנה- וזה אחד המסרים החשובים שאני מעבירה במפגשי עם הורים לילדים בגילאי בית הספר בעיקר, ולא רק: גם אם הם קוראים כבר בעצמם, גם אם הם מתקשים מאד בקריאה ובהבנת הנקרא- המשיכו לקרוא עבורם בקול רם, לפני השינה או בכל זמן אחר שמתאים לכם יחד.
ולא, רק אל תהפכו את הטקס הקדוש והאינטימי הזה של ה"ביחד" שלכם, מכורבלים במיטה, על הספה, על הספסל בגינה, למבחן בלתי נגמר בעל פה- בלי שאלות של הבנת תוכן גלוי וסמוי, בלי "הבנת ?" או "מה קראתי עד עכשיו ?", פשוט לקרוא באהבה- ללא תמורה. רק אתם שניכם והטקסט הכתוב.
(את המבחנים תשמרו להזדמנויות אחרות, לא לרגעי הקסם האלה, החולפים תמיד מהר מדי).

את הספר מסכמת מגילת זכויות הקורא- לגזור ולשמור.

ואני מוסיפה עוד תוספת קטנה משלי- תקראו יחד הכל, מכל הסוגים: ספרות יפה, בדיחות, סיפורי עמים ומעשיות, חידות, שירים, קומיקס ועוד. בקריאה של טקסטים מסוגים שונים הילדים נחשפים לרבדים שונים של השפה הכתובה וכך לומדים הרבה גם על כתיבה- איך כותבים מה ? באילו מילים משתמשים ומתי ? כיצד משתמשים בכתיבה ולאילו מטרות ?

חשיפה מגוונת זו חשובה עבור ילדים בכל רמות הקריאה והכתיבה, ובמיוחד עבור ילדים המתקשים ברכישת הקריאה והכתיבה.
אלו ילדים, שלעתים קרובות לא יגיעו לחומרים ספרותיים רבים בעצמם, אלא אם מבוגר משמעותי עבורם יהיה לצידם ויגיש להם אותם במתנה.

מקווה שעשיתי לכם חשק להתכרבל עם איזה ספר....

מי מפחד משיעורי בית ???

שיעורי בית יכולים להיות נושא כאוב אם לא מטפלים בהם כראוי.

אז איך מתמודדים עם הצרה הזו ושל מי בדיוק שיעורי הבית האלה ???

אל תהפכו בשום אופן את שיעורי הבית לזירת קרב ביניכם ובין הילדים !

תזכרו שהאחריות כאן מתחלקת בין 3 גורמים: התלמיד, המורה וההורה.

התלמיד אחראי לדעת מהם שיעורי הבית, להכין אותם ברצינות, לשאול שאלות ולבקש עזרה במידת הצורך.

המורה אחראי לתת שיעורי בית בכמות וברמת קושי המתאימים לתלמיד, לבדוק אותם באופן רציף ולתת משוב אישי,  לשים לב לקשיים שעולים בהכנת שיעורי הבית ולפעול בשיתוף פעולה עם התלמיד והוריו.

ההורה אחראי ליצור יחד עם הילד את הזמן והמקום הפיזי והרגשי להכנת שיעורי הבית:

זמן קבוע להכנת שיעורי הבית

לא מיד כשחוזרים מביה"ס וגם לא רגע לפני שהולכים לישון. לפני הכנת שיעורי בית חשוב למצוא זמן למנוחה ולארוחה קלה.

תשתדלו לשמור על איזון בין הזמן המוקדש להכנת שיעורי בית ופעילויות של מנוחה, ארוחה ופנאי- מצב שבו שלוש שעות מוקדשות להכנת שיעורי בית אינו תקין ואינו מועיל לאף אחד ! 

סביבה מתאימה ללמידה

אסתטיקה וסדר בעיניים עושים סדר גם בראש ובלב, ואת זה גילו הסינים לפני אלפי שנים: תאורה וטמפרטורה נעימה, מקום בטוח ושקט, ריהוט מתאים למידותיו של הילד, מקום קבוע לאחסון החפצים ולא לשכוח ציוד משרדי תקין ומתאים לדרישות:

קחו קופסא יפה ובה כל הציוד הדרוש להכנת שיעורי בית (כגון: מחק, עפרונות, מחדד, מהדק, סיכות, מחורר, סרגל, טושים, צבעים, דבק): כך לא יהיה צורך לקום מספר פעמים כדי לקחת משהו שחסר ולא יהיה צורך להשתמש בציוד מהקלמר ולשכוח אותו בבית...

אל תתפתו לקנות מכשירי כתיבה ומחברות במחירי מבצע חסרי תקדים ובאיכות גרועה. בסוף מגיעים למצב שבו הילד מחדד חצי שעה עפרון שהעופרת שלו שבורה מבפנים, מנסה למחוק את מה שכתב במחברת שהשורות שלה בקושי נראות והדפים בה דקיקים ונקרעים ואחר כך אומרים שלילד יש "בעיית התארגנות" ...

בינינו, ילדים רבים מעדיפים להכין שיעורי בית בכל מקום בבית רק לא ליד שולחן הכתיבה החדש שקניתם להם במיוחד- במיטה, במטבח, על השטיח...

אני בעד לתת להם להכין שיעורים איפה שהם רוצים- אין שום סיבה להפוך את זה למאבק ואם הם מכינים אותם כמו שצריך זה לא משנה בעיני, כי לכתוב ולקרוא ולפתור תרגילים אפשר בכל מקום, גם בחללית, אם מאד רוצים.

יש ילדים שמוזיקה עוזרת להם להתרכז- הם יודעים מה הם צריכים. תקשיבו להם.

בתחילת כתה א' חשוב שתעזרו לילדים  לרכוש את ההרגלים הנחוצים להכנת שיעורי בית.

זוהי מיומנות נרכשת שצריך ללמוד, להתנסות ולתרגל: לבדוק מה היו השיעורים, לארגן את הציוד הנדרש, לארגן את הזמן להכנת השיעורים (מה למחר, מה לשבוע הבא), לקרוא את ההוראות ולבדוק את עצמי, להכין את הילקוט למחר ולבדוק שכל הציוד הנדרש נמצא – חוברות, מחברות, לבדוק אם חסר ציוד בקלמר , לחדד עפרונות, לרוקן פסולת.

לעזור אין משמעו לעשות במקום אלא ביחד:  מומלץ ללוות את התהליך במילים (ללמד את הילד "כיצד חושבים")- מה כדאי לעשות קודם ומה אחר כך, מה לבדוק ולמה לשים לב.

להיות זמינים

תהיו זמינים לבקשת עזרה של הילד: כלומר להיות קשובים ופנויים.

אם אתם טרודים בעניינים אחרים (מה שיכול בהחלט לקרות), שתפו אותו בכנות וחשבו יחד על פתרון ("עכשיו אני עסוקה מאד עם אחותך הקטנה, כשאבא יגיע הוא יוכל לעזור לך, מה אתה מציע לעשות עד אז ?") : לילדים יש פתרונות מבריקים.

"רק שלא תהיה עליה סטיגמה"

בעיני חשוב שההורה ישתף את המורה בכל בעיה שעולה בהכנת שיעורי הבית, לנתח יחד עם המורה את מוקדי הקושי ולבנות איתה ועם הילד תכנית להמשך. במידת הצורך- בשיתוף אנשי מקצוע נוספים (יועצת ביה"ס, מורת שילוב, מרפאה בעיסוק, מורה להוראה מתקנת, פסיכולוג, נוירולוג, מטפל רגשי...).

אל תהססו לפנות למורה בכל עניין המטריד אתכם- היא מלווה את ילדכם במשך שעות הלימודים ויכולה לסייע מאד.

אם יש לילדכם קשיים שאתם כבר יודעים עליהם לפני כתה א' אני בעד לשתף את המורה כבר בהתחלה- החשש מ"סטיגמה" ומ"סימון" של הילד כ"בעייתי" או "מתקשה" מובן בהחלט אך אם יש קשיים הם יצופו בכל מקרה ודי מהר, ולמה לא לתת לילד שלכם את כל הסיכויים להתחלה טובה ? למה לא להפוך את המורה לשותפה שלכם כבר מהתחלה ?

שהילד ירגיש שיש בכתה מבוגר שהוא בעדו.

הניסיון שלי בקליניקה מראה שזה פשוט עובד. קשיים צפים מהר מאד ורק אתם תוכלו להציג בפני המורה את הילד שלכם באופן שלם- גם את הקשיים שלו וגם את היכולות שלו והכשרונות שלו, שאולי יקח להם יותר זמן לצאת החוצה. תנו לה להכיר מראש גם את החלקים המוכשרים, היצירתיים והנפלאים שלו...

אני בעד לתת למורה כל מידע שיכול להיות רלוונטי ולתת לילד שלכם את כל הסיכויים להצליח על היום הראשון.

להקשיב באמת

ובתשומת לב. זה יעזור לכם לא לפעול ב"אוטומט". תראו לילדכם שאתם "רואים אותו"- רואים את מאמציו, רואים את קשייו, רואים את העדפותיו, את כישוריו. שבחו אותו על מאמציו והתייחסו אליו בנדיבות ובחמלה כשהוא זקוק לעזרתכם- הגישו לו אותה בנדיבות:

-    אם קשה לו להכין את שיעורי הבית באופן רציף אולי הוא צריך  הפסקה ותנועה ?

הפסקה קלה של 5 דקות בין מקטע שיעורי בית אחד למשנהו (לדוג' לאחר כל עמוד /כל 3 תרגילים/ בין מקצועות שונים) יכולה לעשות פלאים- כל פעילות גופנית מאומצת ומשמעותית כגון: לקלוע 15 קליעות לסל, להשקות עציצים, לנקות חלון או לטאטא, לקפוץ X קפיצות על רגל אחת במשך דקה ולשבור את השיא, לקפוץ בחבל, להוציא את הכלב לסיבוב...

-  אם קשה לה להבין את ההוראה, קראו אותה בקול בליווי האצבע כשהילדה מסתכלת ועוקבת במבט.

-   חלקו משימות  מורכבות לשלבים קטנים ופחות מאיימים.

-   הכינו "סרגל אותיות" ו"סרגל מספרים" יחד עם הילדים, שיהיו זמינים בטווח הראיה- סרגלים דומים קיימים בכתה והרמז החזותי מסייע מאד. תרגישו חופשי ועודדו גם את הילדים להתבונן במה שכתוב סביבם כדי לראות דוגמאות לאותיות, מילים ומספרים: שלטים, ספרים, מכשירי טלפון, אריזות של מוצרים שונים, עיתונים ועוד. כך הסמלים מקבלים משמעות בהקשר תרבותי ויומיומי.

והכי חשוב- לשאול את הילדים מה הם חושבים שיעזור להם- הם בדרך כלל יודעים.

לקראת כתה א'-מורה נבוכים

"חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים.... בטל ישב מעבודה חופשי מלימודים..." (י.קצנלסון)

עם כל ילד שעולה לכתה א', עולה כל המשפחה- הורים, אחים, סבים וסבתות.

אם זהו הילד הראשון במשפחה שעולה לכתה א' ההתרגשות היא בשיאה, אך גם בין ההורים "המנוסים", שכבר עברו את החווייה המרגשת עם הילדים הגדולים יותר, יש כאלו שעדיין מתרגשים, חוששים ומתחת למשקפי השמש גם מזילים דמעה...

כבר קניתם את הילקוט הכי מדליק, החוברות כבר עטופות, הקלמר מסודר, התלבושת מכובסת והתרגשות גדולה מורגשת באיזור הפופיק...

אז חוץ מלהכנס ברגל ימין לפניכם עוד כמה רעיונות ונקודות למחשבה שיעזרו לכם לעבור את שנת הלימודים הכי טוב שיש:

בוקר טוב ???

הבוקר קובע כיצד יילך כל היום. בדרך כלל מדובר בשעה מטורפת, בה כל דקה נספרת והלחץ הזה... שנספיק להגיע, שלא נאחר, שלא ניתקע בפקקים...

אם הבוקר מתחיל בלחץ וכעס זה משפיע לנו על כל היום, אך אפשר גם אחרת...

ראשית תתניעו את עצמכם, ההורים, הכי טוב שיש- אם אתם במצב רוח טוב זה ישפיע על כל מה שיקרה בבוקר:

תתחילו את הבוקר עם מוזיקה כיפית שאתם אוהבים, תקומו מספיק מוקדם כדי לפרגן לעצמכם כמה דקות של שקט עם הקפה, עם העיתון, עם האינטרנט, התעמלות, כל מה שעוזר לכם להיות עירניים וידידותיים לסביבה...

כדי שהבוקר יעבור "חלק" עם הילדים כדאי שאתם ההורים תהיו פנויים וזמינים (על אף הרצון העז לחזור למיטה לעוד כמה דקות מתוקות...)- תתארגנו בעצמכם יותר מוקדם, תארגנו כמה שיותר דברים מראש (בגדים, כריכים...) וטלויזיה- מחוץ לתחום. 

על אף היותה של הטלויזיה שמרטפית מצטיינת ויוצרת "שקט תעשייתי" מהטובות שיש, היא גם "גונבת" את הקשב ומקשה על הילדים להתמקד במשימות הבוקר. משימות הבוקר הן מורכבות, כוללות בדרך כלל מספר שלבים ולרוב צריך להספיק אותן בזמן קצוב. ילדים צריכים להיות פנויים וקשובים לפעילויות של ההתארגנות.

אם ההתארגנות בבוקר קשה ניתן להעזר בטבלאות התארגנות ידידותיות שיעזרו לסדר קצת את הזמן הלחוץ הזה בבוקר.

וגם אם כמעט פרחה נשמתכם עד שיצאתם מהבית- קחו אויר, נשמו עמוק. הפרדו במילים אוהבות, בחיבוק ונשיקה ואחלו מכל הלב שיהיה יום טוב.

אוכל, קדימה אוכל

אנשים אינם מתפקדים היטב תחת עייפות או רעב: הם  עצבניים, לא מרוכזים ובטח לא פנויים ללמידה, למאמץ, להתחשבות בזולת...

 לעתים קרובות ילדים לא מסוגלים להסביר במילים מה הם מרגישים, אם הם עייפים או רעבים אלא הם הופכים פשוט ל"בלתי נסבלים".  

דאגו לילדיכם ולעצמכם- לישון מספיק שעות בלילה ולאכול ארוחת בוקר קלה ומזינה.  אני אוהבת לצרף לכריך שבתיק פתק אישי קטן עם מסר אוהב (גם אם הילדים עדיין לא יודעים לקרוא, תמיד כיף לבקש מהמורה להקריא...)

לפרגן לעצמך את החופש להיות אנושי

רגשות מכאיבים (אכזבה, כשלון, עלבון, כעס, קנאה..) הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. מותר לנו להיות אנושיים. כשלון וטעות הם חלק מלמידה ואם לא נכשלים ולא טועים- לא לומדים.  תנו מקום וכבוד לאכזבות, לפחדים, לקנאות – הם לא אנחנו אלא חלק מאיתנו. "אתמול זה אתמול והיום זה היום"- דבר אינו נצחי.

אין מה לפחד מטעויות ולא לפסול באופן אוטומטי טעויות שלכם ושל ילדיכם ("תמחק את האלף כי כותבים את זה בעין", "תמחוק את זה,זה שגיאת כתיב"):

טעויות הן הדרך ללמידה. הן ההוכחה שהילד ניסה להשתמש במה שהוא כבר יודע  וליישם על משהו חדש. אם לא ניתן לו את החופש לעשות טעויות לא יהיה לו החופש להיות גמיש ויצירתי וללמוד באמת. גדולי המדענים נעזרו בטעויות או שיבושים במהלך המחקר ושינו את האנושות: התגליות וההמצאות הגדולות בהיסטוריה מקורן בטעויות או בשיבושים- כמו הפניצילין והרדיואקטיביות.

אלברט איינשטיין מסכם זאת באופן מושלם:

"The only sure way to avoid making mistakes is to have no new ideas."  

"הדרך הבטוחה ביותר להמנע מטעויות היא שלא יהיו רעיונות".

תזכרו שבלמידה, כמו באהבה וכמו במלחמה- "אין תמיד ואין אף פעם": מה שלא הצלחתי אתמול- אולי אצליח היום.

קריאה במתנה

אין כמו הגילוי החדש והרענן של הקריאה- הסימנים שמקבלים משמעות, האותיות והצלילים שהופכים לסיפורים, שירים, בדיחות, שלטים וברכות יום הולדת ושנה טובה...

יש ילדים שלומדים לקרוא מאד מהר ויש כאלו שזקוקים ליותר זמן, אך גם אם הילדים  כבר מסוגלים לקרוא בעצמם- אל תוותרו על סיפור שאתם קוראים לילדכם לפני השינה. קראו מבלי לצפות לתמורה, תנו במתנה, בחינם- ללא שאלות של הבנת הנקרא, בלי תביעות או חשבונות. רק כך ילמד ילדכם את  האהבה לקריאה.

רשימת מקורות:

בן-שחר, ט. (2009). אושר אפשרי. הוצאת מטר: תל אביב.

לאבוי, ר. (2007). פריצת דרך במוטיבציה- 6 סודות שיעוררו מוטיבציה אצל ילדכם. הוצאת אמציה: חיפה.

כהן-אסיף, ש. (2006). סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק. הוצאת עם עובד: תל אביב.

נפתלי, ש.( 2008). בודהיזם לאמהות. הוצאת אסיה: רמת השרון.

פנק, ד. (1997). כמו רומן. הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב.

שמואלי, חיים (1996). בשבחי השיבושים. כמעט 2000 (11), 10-12.

 Biel, L.,  & Peske, N. (2009). Raising a sensory smart child. Penguin Group, NY, USA.

בלוג נולד

מזל טוב !
אחרי שהתבשל זמן רב, נולד בשעת לילה מאוחרת הבלוג הזה שלי.
ההתרגשות פועמת בקצות האצבעות, הן לוחצות על המקלדת בהיסוס- כותבות ומוחקות ושוב כותבות :
איך יגדל הבלוג הזה ? למי יהיה דומה ? איך יתפתח ?  האם יגשים את הציפיות שלי ממנו ?
איזו "אמא" אהיה לבלוג הזה ?
מזכיר קצת את  הדסה עין כרם: שנת 2004. מחלקת יולדות בלילה. אני ותינוק ששוקל שלושה קילו מאתיים ושישים...
ומה עושים עכשיו ?
אז כמו כל הילדים שגדלים נתחיל בצעדים קטנים, ננשום עמוק, נטפס, נצחק, נבכה, ננוח לפעמים, ניפול ונקום וניתן לכל זה מקום.
בחדר של יעל אפרסם מאמרים העוסקים בנושאים שונים בהתפתחותם של ילדים, המלצות על משחקים ועל ספרים לקטנים ולגדולים, המלצות לפעילויות עם ילדים והרצאות/סדנאות שאני מעבירה להורים, סבים וסבתות, מורים, גננות ומטפלות.
אז ברוכים הבאים, כיף שבאתם!
 תרגישו בבית, תחלצו נעליים, תכינו לכם קפה או תה, צלחת עוגיות ובואו איתנו למסע המופלא שלפנינו...