יום שישי, 30 במרץ 2012

על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי- חלק ג'


"אני רואה שהם תמיד הולכים אלייך בכיף, אבל איך ? הם הרי צריכים לכתוב ! "

(דברים שמורה אמרה לי לא מזמן)

כשילדים כותבים כתיבה מצומצמת ולעתים קרובות חסרת משמעות הם אינם לומדים דבר על משמעות הכתיבה.

כשילדים "כותבים" שורה, שתיים ושלוש של אות מסויימת הם לא למדו דבר על כתיבה.

מה הם כן למדו ?

הם למדו לצייר סימנים, שבמקרה יש להם משמעות מסויימת בשפה אחת ומשמעות אחרת בשפה אחרת, לדוגמא: האותיות ס, ח, ש בעברית מסמלות סימנים מוסכמים שונים בשפות הלטיניות וברוסית.

ציור אותיות מחוץ להקשר איננו כתיבה.

כשילדים נחשפים, בכתה ובבית, למגוון של סוגות כתיבה, אז ורק אז הם לומדים המון על "כיצד כותבים": שיר, סיפור, בדיחה, שלט, מתכון, רשימה וכו'.

תמיד אנחנו קוראים משהו שמישהו כתב ולכן אין לנתק את הקריאה והכתיבה זו מזו.

רק כשילד קורא את מה שכתב נדע להבין מה הוא יודע על כתיבה ומה הוא הסיק על הכתיבה מהידע הקיים שלו.

בבית ובכתה חשוב שהדיון במוסכמה (כלומר כיצד כותבים את המילה) יכלול קריאה של תוצרים שנכתבו על ידי "מישהו שיודע": מילון, עיתון, ספר או אריזה של משחק או מוצר מזון.

כך גם יכולים הורים להתייחס בבית לכתיבה של ילדיהם ולסייע להם בלמידה.

במאמר מעורר מחשבה , מציעה חנה זלצר אפשרות אחרת להתבוננות בשגיאות כתיב:

כתיבה יוצרנית לעומת כתיבה מוסכמת: התבוננות בשגיאות כתיב כאל נסיונות להגיע אל המוסכמה. נסיונות המבוססים על הידע הקודם שיש לילדים על כתיבה, כיוון שהם באים עם ידע קודם, גם אם לא למדו אותו באופן פורמלי.

ואם לא ינסו איך ידעו ?

מורים יכולים לנצל את מרחב הכתה לדיון על "איך כותבים את המילה", לבקש מילדים לחשוב על אפשרויות שונות ולדון בהן:

מילים כמו נתת ונטעת- נשמעות דומות אך נכתבות באופן שונה ומשמעותן שונה. כך גם המילים מלח, מלח, מלאך או מלך, הרבה וארבה וארבע, או עת, עט ואת, קר וכר, אף ועף, הוד ואוד ועוד (ועוד....).
לעומתן יש מילים שנכתבות אותו דבר אך משמעותן שונה: "לבקר את" לעומת "לבקר אצל" או
"אשה נעלה נעלה נעלה".

מילים רבות מקבלות משמעות מן ההקשר בו הן נכתבות וזאת הילדים לומדים אם מלמדים אותם.

בן: "אמא, קוראים לעפיפון עפיפון בגלל שהוא עף ? "
אמא: "כן, כי הוא עף בשמיים, כמו שציפור עפה."
בן: " הם שייכים לאותה משפחה".
אמא: " נכון. אז איך כותבים עפיפון ? "
בן: "עם ע'".

כשילד בכתה א', ב' או ג' מנסה לכתוב ומוחקים לו את "שגיאות הכתיב" או מתקנים לו את השגיאות שלא בנוכחותו, או מקיפים לו בעיגול את השגיאה וכותבים מעליה את האות הנכונה ללא נוכחותו, או אומרים לו "כך ולא כך" או סופרים לו את השגיאות הוא אינו עובר תהליך של חשיבה, אינו שואל שאלות ומהר מאד לומד שלא כדאי לטעות.

מה עם האפשרות לשנות פרדיגמה וללמוד "איך כותבים" מתוך חקירה ודיון ?

הרי ילדים כבר כותבים עם סימנים מוסכמים כבר מגיל 4 ורובם חשופים לכתיבה כבר מגיל 0.

ילדים יכולים ללמוד הרבה יותר על כתיבה אם רק נאפשר להם לכתוב, לטעות, לנחש, לחקור, לחשוב ולשאול, אם רק נכבד את הניסיון שלהם למצוא היגיון בשפה ונעזור להם להגיע אל המוסכמה.

היה זה אלברט איינשטיין שאמר כי  "הדרך הבטוחה ביותר להמנע מטעויות היא שלא יהיו רעיונות".

הרעיונות וההישגים המדעיים החשובים ביותר לאנושות נולדו מתוך טעויות .

אם רק לא נצמצם את לימוד הכתיבה לחצי שורה בחוברת, אלא נהפוך את תהליך לימוד הכתיבה לתהליך של חקירה וחשיבה.

תהליך בו יש מקום לשאלות.

 תהליך בו יש מקום לטעויות.

תהליך בו יש מקום למשמעויות נוספות.

תהליך בו יש מקום לאפשרויות.

תהליך בו יש מקום של כבוד למילה הכתובה, גם אם היא נכתבה "בשגיעות כטיב".

דווקא כיום, בעולם בו התקשורת הכתובה בין אנשים מסתכמת לעתים קרובות לכדי 140 תווים בטוויטר, יש תפקיד חשוב ביותר למורים ולהורים בהנחלת הכתיבה כנכס תרבותי וכתקשורת רבת מימדים, ככלי לביטוי אישי, ציבורי ואינטימי ולהמשיך מורשת של שפה ותרבות.

כתיבה היא זיכרון חקוק על אבן או כתוב בעט במחברת מצהיבה, כתיבה היא סיפור לפני השינה, היא תורה שבכתב, היא מתכון שעובר במשפחה מדור לדור, היא גלויה מאי שם, היא מכתב אהבה והיא מילה טובה שאפשר לקרוא שוב ושוב.

כתיבה מקבלת חיים כשמישהו קורא אותה:

"רק אחרי שהכותב מוציא מתחת ידיו את הטקסט מתחיל קיומו של הטקסט... בנקודה זו קיומו אילם.. עד הרגע שהקורא קורא אותו.. הכתיבה תלויה בנדיבותו של הקורא ." (מתוך: "תולדות הקריאה" מאת אלברטו מנגל).

כך האופן בו הקורא מתייחס אל הכתוב יקבע את גורלה של הכתיבה.

אם היא משמעותית לכותב היא נכתבת כך שמישהו משמעותי יקרא.

רבים מהילדים שהגיעו אליי בגלל "קשיים בכתיבה" היו ילדים שלא כתבו בכתה, שכתב ידם במחברות היה בלתי קריא, הם שנאו לכתוב, הם פחדו לכתוב.

אך כשכתבו ברכה לאמא או מתכון לעוגה או חידון למשפחה הם עשו הכל כדי שכתב ידם יהיה קריא להפליא. היתה שם משמעות והיתה שם כוונה והיה שם מי שיקרא באהבה.

כתיבה היא אינטראקציה בין אנשים כשביניהם יש מצע- דף נייר, מסך מגע, שלט ברזל, עט, צלחת קרמיקה, תכשיט זהב או אבן.

כפי שהתוצר הסופי הוא אינטראקציה כך גם תהליך הלמידה צריך להיות באינטראקציה – בדיאלוג או דיון: איך כותבים את המילה ? מהי משמעותה כך ומהי משמעותה האחרת ?

אם לא נראה להם הם לא ידעו.

ואם לא ידעו איך ידעו מה לשאול ?

אפשר גם אחרת. אפשר ללמד ילדים לכתוב כ"חכמים" ולא כאלה ש"אינם יודעים לשאול".

לפרטים על סדנאות להורים וסדנאות למורים בנושא כתיבתם של  ילדים בשנות בית הספר ניתן לפנות אליי בדוא"ל yaelwy@gmail.com     או בטל' 054-5665822

ולקינוח חומר למחשבה, מתוך: "כיצד כותבים את המילה ??? מיוצרנות למוסכמה" מאת חנה זלצר
 (פורסם ב "מחשבות כתובות" גליון  12/13, 1995, בהוצאת  משרד החינוך):

" תפקיד ההתערבות של המבוגר הוא ליצור הזדמנויות לשאול, להשוות, לבחור ולעסוק בשפה הכתובה ובמוסכמות הכתב כחומר לחשיבה.
נקודה זו עקרונית במיוחד אצל הילדים היודעים פחות על השפה הכתובה ועל מוסכמות הכתב, שהרי אחרת ימשיכו 'לחטב לעורחשנים רק קפישמשומים' (רוצה לומר, לכתוב לאורך שנים רק כפי שהם שומעים)."


חג שמח !

יום שישי, 23 במרץ 2012

על החלון ישבתי וזכרון כתבתי-חלק ב'

 
באחד הפורומים באינטרנט, כתבה אמא לילדה בכתה א' כי המורה מצפה מילדתה להעתיק מילים בכתב, מילים שטרם למדה לקרוא, רק כדי "לתרגל את האותיות".

ילדים בכתה א' מצופים לצייר את אותה אות בשורה עשרות פעמים ומתוך זה ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לעבור על "קווקווים" ומתוך זה אולי ללמוד משהו על כתיבה.

ילדים מצופים לכתוב גם אם אינם מבינים את מה שהם כותבים ומתוך זה להבין משהו על כתיבה.

האם נכון לצפות מילד לכתוב נכון וברור אם לא מצפים ממנו לחזור אל הטקסט ולקרוא אותו ?

נתחיל עם העובדה שילדים יודעים על כתיבה הרבה לפני שהם לומדים לכתוב באופן פורמלי, כך שלא נכון להתייחס אליהם כאל "טבולה ראסה" כשמתחילים ללמד אותם באופן פורמלי בכתה א'.
ילדים לומדים על כתיבה מהרגע שהם אוחזים בכלי כתיבה ועד לאוניברסיטה, ועלינו המבוגרים להתייחס אליהם כאל בעלי ידע.

מגיל צעיר מאד, אם רק מאפשרים להם, ילדים מתנסים בכתיבה ומנסים למצוא היגיון בשפה הכתובה (אם יש לכם ילדים קטנים, אפילו בני שנתיים, תוכלו לצפות בהם כותבים ומציירים ומבדילים בין הציור לכתיבה).

תהליך ההתפתחות של הכתיבה אצל ילדים דומה לתהליך התפתחות הכתב האנושי, רק שזה לקח לאנושות כ-6000 שנה.

שחיה לומדים רק בתוך המים. לרכוב על אופניים לומדים רק על האופניים.

כתיבה נלמדת מתוך העיסוק בכתיבה עצמה.

בתהליך לימוד הכתיבה בבית הספר ובבית יש לאפשר לילדים הזדמנויות רבות לעסוק בכתיבה ולא רק במרחב המצומצם של המחברת או החוברת אלא גם במרחבים ובהקשרים אחרים.

 למרחב ולהקשר יש השפעה מכרעת על אופי הכתיבה ואיכותה: כתיבה של שלטים, רישום בפנקסים, כתיבת מודעות, פרסומים, מכתבי תודה, כרטיסי ברכה וכתיבה על הלוח.

כדי שילדים יכתבו בהנאה ובמומחיות עלינו "לפרוץ" את גבולות שורת החוברת ושורות המחברת ולאפשר לילדים להתנסות בכתיבה במרחבים שונים, הדורשים התארגנות מרחבית מתאימה: פתקים קטנים ומדבקות, שלטים ענקיים, פנקסים ומעטפות, ניירות מכתבים וכרטיסי ברכה וכן, גם מחברות. "חכמות" ו"טפשות". אך לא רק.

כל אלו יכולים לזמן הזדמנויות יקרות מפז להתנסויות מגוונות וחשובות בכתיבה משמעותית ולפתוח את הנושא לדיון.

וזו נקודה מכרעת בעיני.

כמעט ולא מתקיים דיון סביב הכתיבה בכתה.

בכתה א' אין כמעט בכלל כתיבה חופשית. יש "נכון" או "שגוי" ובעיקר, בתחושה שלי, מירוץ אחר סיום החוברת.

בעיני יש כאן פספוס אדיר.

במרחב הכתתי הציבורי יכולה להיות במה שמעוררת חשיבה ומעוררת שאלות שמתוכן תבוא הלמידה המשמעותית ביותר.

כשנותנים לילדים להתנסות ב"כתיבה ציבורית" בכתה על הלוח או בקבוצה ומאפשרים דיון, שאלות וויכוח -מתקיימת למידה אמיתית, עליה "מנצח" המבוגר שיודע (המורה). מתעוררת ההזדמנות לחשוב על המשמעות ולא על "ציור האותיות" ומתעוררות השאלות: "למה כותבים כך ולא כך ?"

כשמלמדים מדעים מדברים בשפה של שאלות והשערות: שואלים שאלות, מניחים הנחות על סמך ידע קודם, משערים, עורכים ניסויים, "משחקים" עם ההשערות- מאששים או מפריכים אותן ומגיעים למסקנות.

הנחת היסוד היא כי למידה משמעותית מתרחשת מתוך השאלה, מתוך הפעולה ומתוך הדיון הקבוצתי בכתה.

מדוע לא להתייחס כך לכתיבה ?

תפקידנו, ההורים, המורים והמטפלים, להביא את הילדים לחקור ולשאול ולהוביל אותם בדרך של חשיבה אל המוסכמה.

המשך יבוא...

מאמר במתנה כחומר למחשבה :

ותודה לחנה זלצר על ההשראה !

יום שישי, 16 במרץ 2012

יום הולדת הנה בא !



דמיינו את הסיטואציה:

חגיגת יום הולדת. ילדים וילדות בגילאי 4-5, לבושים במיטב מחלצותיהם, מסורקות עם מיטב קוקיותיהן וכולם מתרגשים מאד.

 חתן השמחה, עדיין קצת בהלם, כשמתקרבת הליצנית, חצי לבושה חצי לא ממש, וצורחת אל מיקרופון ה"מדונה" שלה:
"מי שבא אליי עכשיו מקבל הפתעה ! מי שמשתתף מקבל הפתעה ! מי שרוקד מקבל הפתעה !"
הילדים עדיין לא "נחתו" וכבר יש להם "עבודה" עם שכר בצידה.

"רק מי שמעודד מקבל ממני הפתעות" ממשיכה הליצנית לצווח, בזמן שארבעה ילדים מתחרים ביניהם וכל היתר יושבים על המחצלת.

"עכשיו אני רוצה אלי שתי ילדים", היא ממשיכה, מביאה ארגז גדול ומרימה אותו אל על : "רואים את ההפתעות ? אני מחלקת למי שמשתתף".

הילדים צועקים, צורחים, רוקדים, קופצים ועושים כל מה "שצריך" רק כדי לקבל את ההפתעות הנכספות מהארגז.

דמיינו סיטואצית יום הולדת אחרת:

חתן השמחה חוגג במזל טוב 5 שנים. חבריו בני החמש והארבע הגיעו נרגשים, לבושים ומצפים.

עומד המפעיל, מחופש לגיבור על, הילדים טרם התיישבו על המחצלת וכבר הובטח להם השכר היומי עבור שיתוף הפעולה, ומובטחות כמובן הפתעות למשתתפים ולרוקדים ולמקשיבים יפה...

לבסוף מסתבר לאכזבתם של רוב האורחים, שהפתעות קיבלו רק הבודדים שהוזמנו להשתתף במשחקים וזכו במשחקי התחרות.

ומה למדו והבינו הילדים ?

שבאים ליום הולדת ומשתתפים כדי לקבל הפתעות ולא כדי להנות מהחוויה ולשמח את החבר או החברה החוגגים.

שבין "שתי ילדים" מקבל פרס רק ילד אחד.

שעברית שפה קשה.

מסיבות יום הולדת הן חלק משמעותי מעיסוקי הפנאי של ילדים צעירים.

הן בין החוויות השכיחות והנגישות ביותר עבורם, וילדים בגיל הגן משתתפים לעתים קרובות יותר במסיבות יום הולדת מאשר באירועים אחרים הקשורים לתרבות הפנאי.

כל מי שבוחר לעבוד עם ילדים ולשמח ילדים צריך להבין את גודל האחריות שיש לו על הכתפיים, גם אם הוא "רק" ליצן, קוסם או מפעיל בימי הולדת.

ובעיני זה לא "רק".

יש להשתתפות במסיבות יום הולדת תפקיד חשוב בהתפתחות החברתית והרגשית של ילדים, אם רק מתייחסים לילדים ברצינות ובכבוד:

ילדים יכולים ללמוד הרבה על שיתוף פעולה בזוגות ובקבוצה, על תחושת מסוגלות אישית, על פתרון קונפליקטים בדרכים לא אלימות, על אמפטיה לאחר, על התחשבות, על התמודדות עם תסכולים, על התמודדות עם חששות ופחדים ועוד ועוד.

בכל יום הולדת יש ילד או שניים שחוגגים וצריכים להרגיש הכי הכי ויחד עם זאת באחריות המפעילים והמארחים לדאוג לכך שלכל אחד מהאורחים יהיה מקום, ולא רק מקום פיזי, אלא גם מקום רגשי- תחושה של שייכות.

לשמחתי גם נכחתי בחגיגות יום הולדת בהן היו מפעילים אחרים, כאלו שכיבדו את התבונה של הילדים, שהשכילו להתייחס בעדינות ובסובלנות גם לשקטים ולביישנים שבהם.

יום הולדת הוא אירוע מרגש לכל הילדים הנוכחים, לא רק למארחים אלא גם לאורחים:

מרגע קבלת ההזמנה, הכנת המתנה והברכה, ועד ללבישת הבגדים החגיגיים והכניסה לאירוע.

ישנם ילדים רבים, חלקם אורחים וחלקם "חתנים" ו"כלות" השמחה בעצמם, שמאד רוצים להיות חלק מהחגיגה הגדולה והמרגשת, אך כל המצב מלחיץ אותם – הרעש, ההמולה, הבלונים, וקשה להם להשתתף ולקפוץ עם כולם. גם לקושי הזה אפשר להתייחס בתבונה ורגישות.

הנה כמה נקודות למחשבה למפעילים מקצועיים, להורים שמפעילים בעצמם או מארחים ולהורים שמתארחים:

בטיחות
הכי חשוב: אף אחד לא רוצה לטפל באמצע החגיגה בילד שנחנק מנקניקיה או שנפצע מחפץ שלא היה צריך להיות שם.
אם החגיגה בבית- הרחיקו חפצים שבירים, חדים וכו'.
אם החגיגה בחוץ- שימו לב שיש מספר מבוגרים שמשגיחים שאף אחד אינו מתרחק מטווח הראיה ואינו מתקרב לכביש.
אם חוגגים יום הולדת לילדים מתחת לגיל 5- בחרו בקפידה את הכיבוד ואת תכולת שקיות ההפתעה, כדי למנוע סכנת חנק.  ממתקים כגון מסטיקים עגולים, סוכריות קשות (לא על מקל) ופיצוחים עלולים להיות מסוכנים מאד.
לילדים מתחת לגיל חמש חובה לחצות את הנקניקיה שבלחמניה לאורכה.

התיחסו בכבוד לתבונה של ילדים- אין צורך "לשחד" אותם כל הזמן בהפתעות ובפרסים כדי שישתפו פעולה
אם הפעילות מעניינת, מצחיקה ומושכת דיה – הילדים ישתפו פעולה וישתתפו גם אם לא הבטיחו להם 50 פעמים בשעתיים הפתעות ופרסים.
ילדים באים בהתרגשות לימי הולדת כי הם רוצים להשתתף ומשתתפים כי הם נהנים ולא כדי "לקבל משכורת". כך הם לומדים שהנאה מגיעה מהחווייה וההשתתפות ולא מעצם קבלת הפרס.

למילים שלכם יש משמעות
בחרתם לעבוד עם ילדים. יש לכם את הידע  והכשרון לשמח אותם ואתם חלק משמעותי מתרבות הבידור והפנאי שלהם. קחו אותם ואת עצמכם ברצינות ודברו בשפה תקנית.

כולם רוצים להשתתף
כשיש הרבה משתתפים, במיוחד בגיל הגן, לא רצוי להרבות במשחקים בהם רוב הילדים צופים ורק בודדים משחקים. הצופים מאבדים עניין ומשתעממים ואז מתחילות ה"צרות". עדיפים משחקים המעודדים שיתוף פעולה ועבודת צוות ותורמים לתחושה של "ביחד" (כגון פעילויות עם מצנח, משחקים שונים עם אביזרים פשוטים במרחב, באולינג קבוצתי וכו').

לתכנן את המסיבה עם בעלי השמחה
הפגשו איתם מראש ותכננו איתם יחד את מהלך המסיבה. כך הם ירגישו שהאירוע באמת שלהם, כך תפחיתו חרדה בקרב ילדים שקשה להם להתמודד עם אירועים כאלו וגם ההורים יוכלו להתכונן כראוי ולסייע במידת הצורך.

פרסים לכולם ולא רק לזוכים
צריך לזכור שזו לא הגרלת הלוטו אלא מסיבת יום הולדת. אם מחלקים פרסים והפתעות- מחלקים לכולם, גם לאלו שלא השתתפו במשחק ולא היתה להם הזדמנות לזכות.
ישנם ילדים שעצם הנוכחות שלהם במסיבה זו התמודדות קשה וניצחון גדול.

אמא'לה ! מה עושה כאן קיטי בגובה 2 מטר ??!!
במיוחד במסיבות של ילדים צעירים מאד, רצוי להתחפש לפניהם ולא להופיע פתאום בדמות פיק'צו או קיטי אימתניים. יש ילדים שמאד מפחדים כשדמות, שהם אוהבים מהטלויזיה ואולי ישנים איתה בלילה במיטה,  מופיעה פתאום מולם בגודל של מבוגר.

"פעילות חימום"
כדי לעזור לילדים "להכנס לאוירה" כדאי לתת להם פעילות מוכרת לזמן שמתאספים כל האורחים. לדוגמא, דפי צביעה עם דמויות מוכרות ואהובות או הכנת כרטיסי ברכה. כשנכנסים לסיטואציה חדשה עם פעילות מוכרת החרדה פוחתת.

ברכות מהחברים והמשפחה
אל תוותרו על ברכות של המשפחה והחברים לבעלי השמחה. תצרו את הזמן הזה, את ההזדמנות הזו פעם בשנה, בה מברכים את חתן או כלת השמחה.
זהו מעמד מרגש למבורכים ולמברכים ונותן המון לקשר ביניהם ולתקשורת שלנו כבני אדם.
בעוד כמה שנים הם יברכו זה את זה בפייסבוק ובמסרונים בטל' הנייד, ועד אז- קצת תקשורת ישירה ובלתי אמצעית לא תזיק לאף אחד.

תמונה שווה יותר מאלף מילים
תזכרו לצלם את הילד החוגג עם החברים והמשפחה ולשלוח לכולם למזכרת. מעבר לזכרון שנשאר ושאפשר לחזור אליו, זה נותן המון לתחושת השייכות והדימוי העצמי של הילד החוגג ושל המשתתפים האחרים.

ולהורים של ילדים שמאד מפחדים ורוצים שתשארו איתם
לא מעט ילדים מפחדים ממסיבות יום הולדת: מהרעש, מהבלונים (שהם פוטנציאל לרעש מפחיד ופתאומי), מהליצן, מהצפיפות, מהסיטואציה החדשה. קשה להם מסיבות שונות (חרדות, קשיים בויסות חושי וכו') והם זקוקים לכם שם כדי להתמודד. תהיו שם בשבילם ותפרגנו להם על ההשתתפות.
תהיו שם איתם כמה שיצטרכו: הם רוצים מאד להשתתף אך זקוקים לכם כדי להתגבר על הפחדים ולהמשיך להיות שם.

כדאי לדבר על האירוע לפני כן (מתי תצאו, מה ילבש, היכן תערך החגיגה, עם מי יישאר), רצוי שתגיעו מעט מוקדם יותר (בתיאום עם המארחים), כך הילדים שלכם יוכלו להסתגל למקום לפני שמתחילה המהומה, לעזור קצת בארגון אם הם רוצים, לפגוש את המפעיל/ה לפני שהם בתלבושת היצוגית ולראות שהם אנשים רגילים ואף לבחור את מקום הישיבה המועדף עליהם. תנו להם את האפשרות לשבת עליכם מחובקים ולהשתתף באירוע מהצד, אם זה מה שהם מסוגלים כרגע.

בשבילם זה ניצחון גדול ובשבילכם זהו עוד צעד שעזרתם להם לעשות כדי שיוכלו להשתתף, בדרכם, יחד עם כולם.

ולקינוח:
המלצה על ספרה של שלומית כהן-אסיף: "סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק" בהוצאת עם עובד. סיפורו של עכברון שמנסה שוב ושוב לטפס על ההר ומפחד... מה קרה בסוף ? "לא אגלה ולא אגלה".


האתר מומלץ להורים אמיצים שמעוניינים להפעיל בעצמם במסיבות יום ההולדת של ילדיהם. באתר רעיונות נחמדים לגילאים שונים והשראה לרעיונות מקוריים שלכם.

שיהיה במזל טוב !