"תפסתי את זה ! זה אדיר ! זה פנטסטי !"

(יאיר, בן 7, מצליח לראשונה להתנדנד בעצמו בנדנדה)

גילוי נאות- מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, הייתי תמיד גבוהה מכולם ומסורבלת.

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא הניסיון שלי לקלוע צמות, אי שם בגיל 8-9. כל חברותיי כבר קלעו צמות לעצמן וזו לזו ואני לא הצלחתי לפענח את הצופן.

בסוף שבוע בקלאב הוטל טבריה 1985, קרה הנס- ישבתי יום שלם עם בובת תות (כזו עם ריח סינטטי של תות ושיער צמר ורוד, זוכרים ?) וניסיתי לקלוע צמות- כאבו לי הידיים, פזלו לי העיניים אבל בסוף זה קרה- הבובה המסכנה היתה קלועה בצמות לתפארת.

שיעורי ריקודי עם (שהיו חובה בישראל של שנות ה-80, כולל תלבושת מלאה +חותלות למורה לחינוך גופני) היו עבורי סיוט (עד היום) ולרכוב על אופניים ממש הצלחתי רק בכתה ה' לתקופה קצרה, עד ש...

לחצתי על ידית הבלם הלא נכונה (שמאל) והתנגשתי חזיתית בחומה קטנה. אאוצ''. הפגישה הכואבת הסתימה בחדר המיון. מאז לא עליתי על אופניים, עד שהגעתי לגרעין בקיבוץ.

להיות בלי אופניים בקיבוץ זה כמו להיות בעיר ללא רכב. הניסיון הזה היה קצר מאד- עליתי על האופניים, הנחתי רגל אחת על הדוושה וזה הספיק לי כדי לרדת ולהמשיך ברגל.

 כך שבשעה שחברי לגרעין "שאלו" אופניים מכאן לשם וחזרה אני הייתי מכתתת רגליים בקנאה וצופה מרחוק ב Ivan, , ידידי המתנדב מדרום אפריקה, חולה הפוליו, שהיה עם רגליו הגפרוריות מדווש להנאתו ומגיע לפניי לעבודה.  

שנים רבות העובדה הביוגרפית הזאת הפכה לשובר הקרח הרשמי שלי עם ילדים שהגיעו אליי לטיפולים, שלרכוב על אופניים כן ידעו והסתכלו עליי בחיוך של הקלה- יש משהו שאני יודע והיא לא.

לפני שנה התגברתי על הפחד ועשיתי זאת- הרמתי טלפון לשפי שמחון, מדריך רכיבה על אופניים, ונסעתי לשיעור רכיבה.

אמנם מאז לא רכבתי אבל התחושה הזו של "עשיתי את זה !" אין שווה לה בעולם !

כילדה מאד מסורבלת הייתי גרועה כמובן במשחקי כדור- זה התחיל בחוג כדורסל ("את חייבת להיות בחוג כדורסל !  את כזו גבוהה !") שלאחר שיעור אחד המדריך הסביר לאבא שלי שאני לא ממש מתאימה, שהכדור רודף אחריי ולא להיפך, אבל אחי (הצעיר ממני בשנתיים) יכול להישאר.

זה המשיך ב"מחניים" שם הייתי המחליפה הקבועה של "השבוי המדומה" ונפסלתי באופן קבוע ב"בית ושדה". למזלי היתה לי מורה נפלאה לחינוך גופני (רבקה שיבר שאותה אזכור כל חיי- אם את קוראת אני שולחת לך חיבוק ענקי) שאמרה לי בפשטות: "את לא חייבת להיות מצטיינת בקפיצה לרוחק כדי להיות אמא טובה". כל כך מרגיע המקום הזה שבו את יכולה להיות את, כמו שאת, וזה הכי בסדר בעולם.

החוויה המתקנת הגיעה לפני שלוש שנים, כשפגשתי חברה שהכירה לי את ליגת "מאמאנט"- ליגת כדורשת לאמהות. בהתחלה היססתי, פקפקתי ואז אמרתי- "יאללה, מה יש לי להפסיד ? גרועות כמוני יש בכל מקום".

הסרבול שלי הוכיח את עצמו שוב אבל הפעם היה לי מספיק הומור עצמי כדי לשחק איתו- כל צעד חדש שלמדתי במשחק השכיח ממני את הצעד הישן, דבל'ה המאמן לקח אותי לעתים קרובות כ"פרויקט אישי" עד שלמדתי את הצעד הנכון לעלייה להנחתה. האימונים הללו היו מזון לגוף ולנשמה- המון צחוק וקבלה היו שם בינינו, האמהות בקבוצה. התאמנתי בבית, התאמנתי בעבודה (כשאף אחד לא ראה) עד שנכנסה התבנית והצעדים כבר היו אוטומטיים, ובסוף הייתי שחקנית די טובה.

אז מה קרה לי אחרי 25 שנה ?

נורא רציתי, היה לי חשוב, היה לי מספיק ניסיון וביטחון להגיד- בכל אלה אני טובה ובזה אני לא וזה בסדר.

יאיר בן השבע, שהצליח להתנדנד בעצמו בגן שעשועים בחופש הגדול לפני כתה ב', עשה את זה כי היה לו חשוב, כי הוא רצה את זה מאד וכי היתה לו הסביבה הבטוחה והחופש לנסות ולנסות, להכשל, ליפול ולנסות שוב.

המקום בו אנחנו טועים, נכשלים או נופלים ויש מישהו משמעותי לנו שנמצא שם בשבילנו הוא מקום יקר וחשוב: הוא המקום בו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו ולקבל גם את החלקים שפחות מצליחים.

זהו המקום בו אנחנו יודעים שהקושי הוא רק חלק מאיתנו, הוא לא אנחנו.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לנסות שוב ולדעת שגם אם שוב ניפול- יהיה שם מישהו שיעזור לנו לקום ולנסות שוב, אם רק נרצה, וגם אם לא. לפעמים אנחנו לא.

זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחור לקחת את החופש לא להיות מושלמים, לצחוק על הטעויות שלנו עם אחרים, להיות משחקיים, ממציאים ויצירתיים אם רק לא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות.

ולקינוח ד"ר סוס:

“You have brains in your head. You have feet in your shoes. You can steer yourself any direction you choose. You're on your own. And you know what you know. And YOU are the one who'll decide where to go...” 
 Dr. Seuss, Oh, the Places You'll Go!

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"/ ד"ר סוס, הוצאת כתר.

שפי שמחון-מדריך רכיבה על אופניים : http://www.shefisimhon.co.il/

לקראת כתה א'-מורה נבוכים

"חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים.... בטל ישב מעבודה חופשי מלימודים..." (י.קצנלסון)

עם כל ילד שעולה לכתה א', עולה כל המשפחה- הורים, אחים, סבים וסבתות.

אם זהו הילד הראשון במשפחה שעולה לכתה א' ההתרגשות היא בשיאה, אך גם בין ההורים "המנוסים", שכבר עברו את החווייה המרגשת עם הילדים הגדולים יותר, יש כאלו שעדיין מתרגשים, חוששים ומתחת למשקפי השמש גם מזילים דמעה...

כבר קניתם את הילקוט הכי מדליק, החוברות כבר עטופות, הקלמר מסודר, התלבושת מכובסת והתרגשות גדולה מורגשת באיזור הפופיק...

אז חוץ מלהכנס ברגל ימין לפניכם עוד כמה רעיונות ונקודות למחשבה שיעזרו לכם לעבור את שנת הלימודים הכי טוב שיש:

בוקר טוב ???

הבוקר קובע כיצד יילך כל היום. בדרך כלל מדובר בשעה מטורפת, בה כל דקה נספרת והלחץ הזה... שנספיק להגיע, שלא נאחר, שלא ניתקע בפקקים...

אם הבוקר מתחיל בלחץ וכעס זה משפיע לנו על כל היום, אך אפשר גם אחרת...

ראשית תתניעו את עצמכם, ההורים, הכי טוב שיש- אם אתם במצב רוח טוב זה ישפיע על כל מה שיקרה בבוקר:

תתחילו את הבוקר עם מוזיקה כיפית שאתם אוהבים, תקומו מספיק מוקדם כדי לפרגן לעצמכם כמה דקות של שקט עם הקפה, עם העיתון, עם האינטרנט, התעמלות, כל מה שעוזר לכם להיות עירניים וידידותיים לסביבה...

כדי שהבוקר יעבור "חלק" עם הילדים כדאי שאתם ההורים תהיו פנויים וזמינים (על אף הרצון העז לחזור למיטה לעוד כמה דקות מתוקות...)- תתארגנו בעצמכם יותר מוקדם, תארגנו כמה שיותר דברים מראש (בגדים, כריכים...) וטלויזיה- מחוץ לתחום. 

על אף היותה של הטלויזיה שמרטפית מצטיינת ויוצרת "שקט תעשייתי" מהטובות שיש, היא גם "גונבת" את הקשב ומקשה על הילדים להתמקד במשימות הבוקר. משימות הבוקר הן מורכבות, כוללות בדרך כלל מספר שלבים ולרוב צריך להספיק אותן בזמן קצוב. ילדים צריכים להיות פנויים וקשובים לפעילויות של ההתארגנות.

אם ההתארגנות בבוקר קשה ניתן להעזר בטבלאות התארגנות ידידותיות שיעזרו לסדר קצת את הזמן הלחוץ הזה בבוקר.

וגם אם כמעט פרחה נשמתכם עד שיצאתם מהבית- קחו אויר, נשמו עמוק. הפרדו במילים אוהבות, בחיבוק ונשיקה ואחלו מכל הלב שיהיה יום טוב.

אוכל, קדימה אוכל

אנשים אינם מתפקדים היטב תחת עייפות או רעב: הם  עצבניים, לא מרוכזים ובטח לא פנויים ללמידה, למאמץ, להתחשבות בזולת...

 לעתים קרובות ילדים לא מסוגלים להסביר במילים מה הם מרגישים, אם הם עייפים או רעבים אלא הם הופכים פשוט ל"בלתי נסבלים".  

דאגו לילדיכם ולעצמכם- לישון מספיק שעות בלילה ולאכול ארוחת בוקר קלה ומזינה.  אני אוהבת לצרף לכריך שבתיק פתק אישי קטן עם מסר אוהב (גם אם הילדים עדיין לא יודעים לקרוא, תמיד כיף לבקש מהמורה להקריא...)

לפרגן לעצמך את החופש להיות אנושי

רגשות מכאיבים (אכזבה, כשלון, עלבון, כעס, קנאה..) הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. מותר לנו להיות אנושיים. כשלון וטעות הם חלק מלמידה ואם לא נכשלים ולא טועים- לא לומדים.  תנו מקום וכבוד לאכזבות, לפחדים, לקנאות – הם לא אנחנו אלא חלק מאיתנו. "אתמול זה אתמול והיום זה היום"- דבר אינו נצחי.

אין מה לפחד מטעויות ולא לפסול באופן אוטומטי טעויות שלכם ושל ילדיכם ("תמחק את האלף כי כותבים את זה בעין", "תמחוק את זה,זה שגיאת כתיב"):

טעויות הן הדרך ללמידה. הן ההוכחה שהילד ניסה להשתמש במה שהוא כבר יודע  וליישם על משהו חדש. אם לא ניתן לו את החופש לעשות טעויות לא יהיה לו החופש להיות גמיש ויצירתי וללמוד באמת. גדולי המדענים נעזרו בטעויות או שיבושים במהלך המחקר ושינו את האנושות: התגליות וההמצאות הגדולות בהיסטוריה מקורן בטעויות או בשיבושים- כמו הפניצילין והרדיואקטיביות.

אלברט איינשטיין מסכם זאת באופן מושלם:

"The only sure way to avoid making mistakes is to have no new ideas."  

"הדרך הבטוחה ביותר להמנע מטעויות היא שלא יהיו רעיונות".

תזכרו שבלמידה, כמו באהבה וכמו במלחמה- "אין תמיד ואין אף פעם": מה שלא הצלחתי אתמול- אולי אצליח היום.

קריאה במתנה

אין כמו הגילוי החדש והרענן של הקריאה- הסימנים שמקבלים משמעות, האותיות והצלילים שהופכים לסיפורים, שירים, בדיחות, שלטים וברכות יום הולדת ושנה טובה...

יש ילדים שלומדים לקרוא מאד מהר ויש כאלו שזקוקים ליותר זמן, אך גם אם הילדים  כבר מסוגלים לקרוא בעצמם- אל תוותרו על סיפור שאתם קוראים לילדכם לפני השינה. קראו מבלי לצפות לתמורה, תנו במתנה, בחינם- ללא שאלות של הבנת הנקרא, בלי תביעות או חשבונות. רק כך ילמד ילדכם את  האהבה לקריאה.

רשימת מקורות:

בן-שחר, ט. (2009). אושר אפשרי. הוצאת מטר: תל אביב.

לאבוי, ר. (2007). פריצת דרך במוטיבציה- 6 סודות שיעוררו מוטיבציה אצל ילדכם. הוצאת אמציה: חיפה.

כהן-אסיף, ש. (2006). סיפור שמתחיל בנשיקה ונגמר בחיבוק. הוצאת עם עובד: תל אביב.

נפתלי, ש.( 2008). בודהיזם לאמהות. הוצאת אסיה: רמת השרון.

פנק, ד. (1997). כמו רומן. הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב.

שמואלי, חיים (1996). בשבחי השיבושים. כמעט 2000 (11), 10-12.

 Biel, L.,  & Peske, N. (2009). Raising a sensory smart child. Penguin Group, NY, USA.