קסם בקצות האצבעות

חברים יקרים,

כפי ששמתם לב, גם אני קצת בחופש לאחרונה אבל הנה משהו "ששווה לכתוב עליו הביתה":

אחד הדברים המופלאים מעשה ידי אדם בעיני זו סריגה- לוקחים חוט, מסרגה או שתיים והנה יוצרים עולם ומלואו. יש מאין.

מה יש בעיסוק הזה עם החוטים שגורם לכזו הנאה צרופה- ללב היוצר וללב המקבל ?

בכל התרבויות, בכל התקופות, לבד ובחברותא, ישבו נשים (בעיקר) וסרגו. יש משהו משפחתי, בין-דורי, חם, מלטף, מחבק, רך ואוהב בסריגה.

סריגה באה מאהבה.

אמא שלי לימדה אותי לסרוג כשהייתי בת 5 והייתי חולה בבית.
אז, בין "רגע עם דודלי" ו"שכונת חיים" בשחור לבן למדתי לסרוג בצמר ירוק עם שתי מסרגות.
כמובן שגם אחי, שראה אותי סורגת, קינא ורצה ללמוד גם. היום מסתובב בחיל האויר רב סרן שיודע לסרוג....

מאז סרגתי צעיפים לבובות ולעצמי, אפודה אחת לברבי ולא נשכח את הניסיון האמיץ והאומלל לסרוג סוודר ללידור (שסופו היה שמיכה נעימה לפויה החתולה זצ"ל).

אמנם סריגה זהו בילוי של חורף אבל גיליתי לאחרונה את סריגת האצבעות- אושר גדול בכף ידכם !

הנה סרטון קל ופשוט המדגים כיצד לסרוג באצבעות- אם אני הצלחתי כל אחד יכול, ילדים מגיל 7 - בקלות רבה:

http://www.youtube.com/watch?v=t3LKAlDz9ig

בחיפושיי אחר צמר באיזור מודיעין הכרתי את אלונה ארובס.
אלונה המקסימה , סורגת בחסד, מנהלת את פורום "סריגה" בתפוז ויש לה גם בלוג משגע העוסק כולו בסריגה. אצלה קניתי צמר עבה ואיכותי לסריגת אצבעות ולבקר אצלה בבית זו חויה בפני עצמה. אלונה גם עורכת בביתה סדנאות סריגה בנושאים שונים- שווה להכנס לבלוג שלה ולהתרשם. הנה הקישור לבלוג של אלונה ותמסרו לה ד"ש ממני:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/UserBlog.aspx?foldername=alonaarobas&skip=1

ולקינוח:

איך אפשר בלי ספר שמחמם את הלב ?  "סבתא סורגת" מאת אורי אורלב:

"סַבתא זֶקֵנָה זקנה זקנה
לא הֵביאָה סַל, לא מִזוודָה עם בּגָדים
רַק זוּג מַסרֵגות וּמַקֵל נְדוּדִים.

עברה בעיר, לא מצאה דירה,
אז ישבה בשדה על אבן קרה.
וסרגה לעצמה נעלי בית יפות
בשביל רגליה העייפות..."

ספר שהקסים אותי בילדותי וגם ילדיי הקשיבו לו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב....

המורה אירנה

אתמול בערוץ 10 שודר סרט על מורה מדהימה מירושלים.

אשה שלא רואים כל יום, עם לב ענק ואהבה אמיתית לילדים ולמקצוע:

המורה אירנה.

מצרפת לכם את הקישור, הסרט בן כ-50 דק' וכל מילה נוספת מיותרת:

http://tvland.ynet.co.il/show.asp?id=962

ממלכת אור הירח

מוקדש באהבה רבה למיכל, על היד שהושטה בדיוק בזמן, לפני כמעט 20 שנה.

בסוף השבוע האחרון יצאנו לסרט בקולנוע לב.

תקופה ארוכה לא היינו בקולנוע, רק שנינו, בסרט לא מדובב.

היו אלה שעה וארבעים דקות של אושר גדול בקולנוע קטן, באולם חצי מלא, בו הקהל היה שבוי לגמרי בעלילה.

בלי הפרעות. בלי הפסקה. פשוט קולנוע.

זהו סיפור קטן, מסופר ומצולם להפליא.

על בדידות גדולה וכמיהה לאהבה, המתרחש באי שכוח אל בניו-אינגלנד, בקיץ 1965.

על נערה שחיה במשפחה בה כולם גרים באותו הבית אך הבדידות בו גדולה,

על נער יתום שאף אחד לא מתעניין בו באמת עד שהוא קם ונעלם,

על אהבה שאינה תלויה בדבר,

על הצורך של כולנו, בסופו של יום:

שיראו אותנו, שיאהבו אותנו, שיקבלו אותנו ככה-כמו שאנחנו, רק בגלל שאנחנו.

שיראו את הכשרונות שלנו, את החולשות שלנו, שיקשיבו לנו:

לרצונות שלנו, לצרכים שלנו, לפחדים שלנו.

לפעמים כל מה שצריך הוא מישהו אחד,שיהיה לו קצת אכפת, וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו:

 אם רק ננסה להתבונן סביבנו, לראות גם את הבודדים שבינינו ולהושיט להם יד.

לקינוח: קישור לקדימון של הסרט, נוגע ללב, מצחיק ומעורר מחשבה:

http://www.imdb.com/title/tt1748122/ 

מומלץ בחום!

משהו חדש מתחיל

"משהו מתחיל מתגלגל ברחובות 
משהו אחר יורד במדרגות 
משהו קורה, תופס לו בזנב 
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו" (מילים: אילאיל תמיר, לחן: דני רובס)

קוראים יקרים לי מאד !

אלו המוכרים לי משנים ואילו שאינם מוכרים לי כלל, אלו ששולחים לי מיילים נרגשים, אלו ששולחים לי מסרים דרך אחרים, אלו שכותבים לי תגובות אנונימיות ואלו שרק קופצים לביקור חפוז מאי שם, ברחבי העולם...

מחר ערב ליל הסדר ואני מברכת את כולכם בחג שמח, בהתחדשות ובהגשמה של חלומות חדשים וישנים.

וולט דיסני, מכירים ?

יש לו אימרה מפורסמת: אם אתה יכול לחלום על זה – אתה יכול לעשות את זה.

ובכן, עכשיו אני מגשימה חלום ויוצאת לדרך חדשה ועצמאית:

אני יוצאת לדרך עם קליניקה פרטית לריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית.

מאז שסיימתי את לימודי הריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים היה לי חלום לעשות סוג כזה של מסע:

דמיינתי את עצמי עוברת בין בתים ומשפחות, עם מזוודה מלאה בכל מיני ובעיקר בהזדמנויות ובתקווה.

עברו מאז קצת יותר מעשר שנים, עבדתי במקומות רבים ושונים, משפחות רבות השאירו לי "שליכט" בלב ופגשתי עמיתים (בעיקר עמיתות) מדהימים ממקצועות שונים, "אנשים טובים באמצע הדרך", שהלכו לצדי, וחלקם עודם הולכים בה אתי כיום.

אמנם זהו צירוף מקרים אך כל כך סמלי שדווקא עכשיו, דקה לפני פסח, החלטתי על הצעד הזה:

חג של התחלה, חג של חירות, חג של תקווה והתחדשות.

אלברט איינשטיין הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת לצטט, מי כמוכם יודע.

הוא אמר פעם ש"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

בהחלט אפשרי. בטח לא אני אתווכח עם אלברט איינשטיין.

אז מה מיוחד בטיפולים שלי בריפוי בעיסוק בסביבה הטבעית ?

ה"אני מאמין" שלי הוא שההורים הם המטפלים והמורים הכי טובים שיש לילדים שלהם.

הם צריכים את הכלים המתאימים ואת הידע לעזור לילדיהם בכל שלב בחיים, וממשיכים להיות שם עבורם, לרוב גם הרבה אחרי שהילדים כבר אינם ילדים.

אני מאמינה כי הטיפול הטוב והיעיל ביותר הוא זה המתקיים בסביבה הטבעית של הילד ומשפחתו- בבית, ליד שולחן האוכל, בגן השעשועים, באוטובוס או בסופרמרקט. שם החיים מתרחשים. שם נתקלים בקשיים ושם יש ערך משמעותי יותר להצלחות.

בסביבה הטבעית ניתן לראות באופן המדויק ביותר את הילד, להעריך את הקשיים שלו ולהבין אותם באמת בהקשר המשפחתי, הסביבתי והתרבותי בו הם מופיעים. יחד עם זאת ניתן לראות במדוייק ולהעריך את היכולות והכוחות שלו ושל משפחתו, שיכולים לסייע לו.

בסביבה הטבעית ניתן להכיר את  הילד ומשפחתו לעומק ולהתבונן בהם באופן מערכתי והוליסטי ולא רק כ"סכום כל החלקים".

כשהטיפול מתבצע בבית המשפחה, זהו מקום הבטוח ביותר עבור הילד ומשפחתו, ובני המשפחה משתתפים בתהליך: הורים, אחים גדולים, סבים וסבתות הופכים לשותפים לדרך עבור הילד ומהווים עבורו מקור לתמיכה ולצמיחה וגם זה עבור זה.

אני מאמינה גדולה בכוחות שיש לנו "מבפנים".  זו לא המצאה שלי.

 גם פרנק באום סיפר זאת בקוסם מארץ עוץ, כשאיש הפח, הדחליל, האריה ודורותי יצאו למסעם המפרך, ומוריס מטרלינק בסיפורו על מסע החיפוש אחר ציפור הכחולה: אומץ הלב, החכמה, החמלה והאושר נמצאים אצל כל אחד מאיתנו- בין אם הוא מבוגר ובין אם הוא ילד:

האומץ לנסות מחדש, האומץ לעזוב את המוכר והידוע, האומץ להתגבר על הפחדים והחששות, החכמה לדעת לוותר ולהתבונן על הדברים ממקום אחר, החמלה והאהבה כמשאב אנושי המצוי בנו בשפע, והיכולת לראות את רגעי האושר, הגדולים והקטנים, ולהוקיר אותם.

לפעמים אנחנו צריכים לצאת למסע ארוך ומפרך, לפעמים אנחנו צריכים לפגוש מישהו בדרך, לפעמים אנחנו צריכים לחזור כמה צעדים אחורה, לפעמים אנחנו צריכים לשנות כיוון ולראות את הדברים ממקום אחר, לפעמים אנחנו צריכים את האומץ לעזוב את המקום הבטוח והיודע אל עבר השאלה ואי הודאות.

אם הדרך מתפתלת אך בכל זאת ממשיכה קדימה- כנראה שזו הדרך הנכונה.

חג שמח לכם יקיריי  והמשיכו לבוא לבקר !

בקרוב... מתנה לחג: אתר אינטרנט חדש שלי ייצא לדרך !

והפעם קינוח אביבי במיוחד:  

"הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב." (פעמי אביב/ חיים נחמן ביאליק).

המלצה על ספר: "הפרה שהטילה ביצה"/ אנדי קטביל

ספרי ילדים הם ממש החולשה שלי. במיוחד ספרי ילדים שהם בעצם, לגמרי, אולי, בכלל, למבוגרים.

אחד הספרים האהובים אצלנו בבית הוא הספר המתוק והמקסים הזה, שכתב אנדי קטביל ואייר בכשרון רב ראסל איטו.


מה קורה כשהפרה מרגלית, הפרה הכי פחות מוכשרת בכל הרפת, מטילה בבוקר אחד ביצה ?

זהו סיפור על הבלתי אפשרי שהופך לאפשרי, על ניפוצן של אקסיומות ועל אהבה שאינה תלויה בדבר, למרות הכל.


מוקדש באהבה רבה לכל אלו שלא יודעים לרכוב על אופניים או לעשות עמידת ידיים כמו כולם: יום אחד...משהו טוב יקרה.

שבוע מופלא לכם !

ילדים- למטבח !

אחד מזכרונות הילדות הנעימים שחרוטים אצלי הם הרגעים בהם בילינו במטבח: הטעמים, הריחות, הכלים המיוחדים והציפיה למה שיצא...

בישראל של שנות ה-70 וה-80, עם ערוץ טלויזיה אחד, בילינו במטבח לא מעט. המטבח אז, ברוב הבתים אצלנו בשכונה, היה חדר סגור וקטן, ממש נחבא אל הכלים. אצלנו הוא היה לבן, אצל השכנים הוא היה בז'.

בארונות הגבוהים (אלו שצריך לטפס על השיש כדי להגיע אליהם) היו ה"אוצרות" של כל משפחה: בביתה של חברתי אחסנו שם קופסאות של קורנפלקס (אז היה זה מצרך נדיר, לא בכל בית), אצלנו אוחסנו שם חבילות ענק של צימקאו.

אחיי ואני היינו מבלים שם עם אמי שעות ארוכות- חותכים במסירות רבה ירקות מבושלים לסלט תפוחי אדמה עם מיונז ביתי, ממלאים אזני המן בפרג ותמרים, ממלאים ביצים בסלט ביצים ומיונז ועוטפים נקניקיות ל"משה בתיבה".

המסורת המשפחתית במטבח ממשיכה גם היום עם ילדיי שלי וגם בעבודתי עם ילדים אני משתמשת לא מעט בבישול:

בטיפולים אנחנו מכינים יחד סלטים, כדורי שוקולד, טחינה, מילקשייק, ג'לי עם פירות, עוגת ביסקויטים ואפילו תפוח אדמה.  קיימים מתכונים רבים שניתן להכין ללא אפיה ודי במיקרוגל או טוסטר ומקצף חשמלי קטן כדי להכין מאכלים שונים בבית ספר או בקליניקה שאינה בתוך בית פרטי.

ילדים שהם תלמידי בית ספר כותבים את המתכונים ומקבלים "שיעורי בית" להכין את המתכון עם ההורים (כגון עוגות ומרקים).

הילדים מגיעים אליי לטיפול עם השקית ובה הכלים והמצרכים שהביאו מהבית, בהתרגשות עצומה ועינים נוצצות לקראת המפגש בינינו.

הבישול והאכילה המשותפים טומנים בחובם עולם מופלא של חוויות מרגשות, משותפות ואינטימיות בין הילד והמבוגר המשמעותי לו, חוויות רב חושיות של טעמים וריחות, רעשים וצבעים ומגע במרקמים שונים.

 תגליות מרגשות מתרחשות בהתעסקות עם הכלים והחומרים השונים: החלבון שהופך לקצף, הסוכר שהופך לקרמל, הבצק שתופח והשוקולד הנמס.

אל תפחדו מלכלוך ובלגן- תפרסו מפה חד פעמית גדולה מניילון על השולחן, תעבדו עם סינרים או בגדים שלא נורא ללכלך ותזכרו שניקיון וסדר הם חלק בלתי נפרד מהעבודה (אולי לא חלק נעים אבל מישהו צריך לעשות את זה).

העיסוק באוכל מהווה הזדמנות נפלאה ללמידה ולהעשרה של הידע על העולם:

כיצד משתמשים בכלים שונים, מה כתוב על אריזות שונות וכיצד פותחים אותן, כיצד נראים חרצנים של פירות וירקות שונים ועוד.

זו הזדמנות להעשרה של השפה עם הכרת שמותיהם של הכלים השונים והפעולות שעושים איתם: מגררים, מקלפים, קורצים, מוזגים, סוחטים, מערבלים, לשים וכו'.

זו הזדמנות ללמידה של מושגים ופעולות של מניה ומדידה: חופן, קמצוץ, קורט, חצי כוס, 100 גרם, 1 קילוגרם, 500 מיליליטר, 2 כפות ועוד.

זו הזדמנות ללמוד על תהליכים- באיזה סדר כדאי לפעול, מה עושים לפני מה, מה לוקח הרבה זמן ומה מעט, כיצד מגיבים חומרים בתנאים שונים (לדוגמא חמאה מומסת על מחבת, חלבון ביצה מוקצף, קרטיב ביתי שקופא, ג'לי שהופך מנוזל למוצק) ועוד.

בעידן שבו ניתן למצוא במקפיאים ועל המדפים בסופר מרקים, בצק שמרים, שניצלים וירקות לקוסקוס שמוכנים תוך 4-12 דקות ילדים לא תמיד רואים תהליכים ומתנסים בהם.

והאמת שזו קצת הרעה החולה של כולנו בכלל- הצורך הזה שהכל יהיה מיידי. כאן ועכשיו.

 כי למי יש זמן ?

אז תפרגנו לעצמכם זמן עם הילדים במטבח-  משהו טוב (גדול או קטן) בטוח יצא משם.

זו ההזדמנות שלכם להיות ביחד בחוויה שיש בה הרבה אהבה ונחמה.

ולקינוח, המלצות שלי לספרי בישול עם ילדים:

1. "ילדים מבשלים"/ רות סירקיס: ספר ותיק משנות ה-70, אמנם יש בו מתכונים מעט מיושנים אך יש איורים יפים וברורים המסבירים היטב את תהליך ההכנה ובעיקר כי יש לי סימפטיה מיוחדת לספרים ישנים.
2. "אפיה זה משחק ילדים"/קרין גורן: אני "מכורה" למתכונים שלה. פשוטים וטעימים ותמיד יוצא מעולה וסוחט מחמאות. יש צילומים שמסבירים יפה את תהליך ההכנה וגם DVD עם הדגמה של מתכונים נבחרים, ואפילו מקום לרשום הערות ומתכונים פרטיים.
3. "ספר הבישול של ילדי כל העולם"/אנג'לה וילקס ופיונה ואט: ספר מיוחד ובו מתכונים מכל העולם. יש צילומים מרהיבים של חומרי גלם שאינם בהכרח מוכרים כאן בישראל, קצת מידע על הנהוג לאכול במדינות שונות ואיורים המסבירים את תהליך ההכנה.
4. "פיצה-פיתה"/דנית סלומון: אורח חדש אצלנו בספריית המטבח. צבעוני ומרהיב, בראשיתו רשימה של חומרי גלם וכלים שונים ומה עושים איתם, שדרוגים מקוריים למתכונים מוכרים וגם חידושים מפתיעים.

ואיך אפשר בלי מתכון ?
הנה לכם קישור למתכון של עוגת טחינה של קרין גורן :
הילדים שלי כבר מכירים אותו כמעט בעל פה, העוגה שנמצאת כל השבוע על השיש וכל מי שעובר "רק מיישר"-
http://www.carine.co.il/htmls/page_2816.aspx?c0=14681&bsp=13099&bss53=13070