ממלכת אור הירח

מוקדש באהבה רבה למיכל, על היד שהושטה בדיוק בזמן, לפני כמעט 20 שנה.

בסוף השבוע האחרון יצאנו לסרט בקולנוע לב.

תקופה ארוכה לא היינו בקולנוע, רק שנינו, בסרט לא מדובב.

היו אלה שעה וארבעים דקות של אושר גדול בקולנוע קטן, באולם חצי מלא, בו הקהל היה שבוי לגמרי בעלילה.

בלי הפרעות. בלי הפסקה. פשוט קולנוע.

זהו סיפור קטן, מסופר ומצולם להפליא.

על בדידות גדולה וכמיהה לאהבה, המתרחש באי שכוח אל בניו-אינגלנד, בקיץ 1965.

על נערה שחיה במשפחה בה כולם גרים באותו הבית אך הבדידות בו גדולה,

על נער יתום שאף אחד לא מתעניין בו באמת עד שהוא קם ונעלם,

על אהבה שאינה תלויה בדבר,

על הצורך של כולנו, בסופו של יום:

שיראו אותנו, שיאהבו אותנו, שיקבלו אותנו ככה-כמו שאנחנו, רק בגלל שאנחנו.

שיראו את הכשרונות שלנו, את החולשות שלנו, שיקשיבו לנו:

לרצונות שלנו, לצרכים שלנו, לפחדים שלנו.

לפעמים כל מה שצריך הוא מישהו אחד,שיהיה לו קצת אכפת, וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו:

 אם רק ננסה להתבונן סביבנו, לראות גם את הבודדים שבינינו ולהושיט להם יד.

לקינוח: קישור לקדימון של הסרט, נוגע ללב, מצחיק ומעורר מחשבה:

http://www.imdb.com/title/tt1748122/ 

מומלץ בחום!