"אני רואה שהם תמיד הולכים אלייך בכיף, אבל איך ? הם הרי צריכים לכתוב ! "
(דברים שמורה אמרה לי לא מזמן)
כשילדים כותבים כתיבה מצומצמת ולעתים קרובות חסרת משמעות הם אינם לומדים דבר על משמעות הכתיבה.
כשילדים "כותבים" שורה, שתיים ושלוש של אות מסויימת הם לא למדו דבר על כתיבה.
מה הם כן למדו ?
הם למדו לצייר סימנים, שבמקרה יש להם משמעות מסויימת בשפה אחת ומשמעות אחרת בשפה אחרת, לדוגמא: האותיות ס, ח, ש בעברית מסמלות סימנים מוסכמים שונים בשפות הלטיניות וברוסית.
ציור אותיות מחוץ להקשר איננו כתיבה.
כשילדים נחשפים, בכתה ובבית, למגוון של סוגות כתיבה, אז ורק אז הם לומדים המון על "כיצד כותבים": שיר, סיפור, בדיחה, שלט, מתכון, רשימה וכו'.
תמיד אנחנו קוראים משהו שמישהו כתב ולכן אין לנתק את הקריאה והכתיבה זו מזו.
רק כשילד קורא את מה שכתב נדע להבין מה הוא יודע על כתיבה ומה הוא הסיק על הכתיבה מהידע הקיים שלו.
בבית ובכתה חשוב שהדיון במוסכמה (כלומר כיצד כותבים את המילה) יכלול קריאה של תוצרים שנכתבו על ידי "מישהו שיודע": מילון, עיתון, ספר או אריזה של משחק או מוצר מזון.
כך גם יכולים הורים להתייחס בבית לכתיבה של ילדיהם ולסייע להם בלמידה.
במאמר מעורר מחשבה , מציעה חנה זלצר אפשרות אחרת להתבוננות בשגיאות כתיב:
כתיבה יוצרנית לעומת כתיבה מוסכמת: התבוננות בשגיאות כתיב כאל נסיונות להגיע אל המוסכמה. נסיונות המבוססים על הידע הקודם שיש לילדים על כתיבה, כיוון שהם באים עם ידע קודם, גם אם לא למדו אותו באופן פורמלי.
ואם לא ינסו איך ידעו ?
מורים יכולים לנצל את מרחב הכתה לדיון על "איך כותבים את המילה", לבקש מילדים לחשוב על אפשרויות שונות ולדון בהן:
מילים כמו נתת ונטעת- נשמעות דומות אך נכתבות באופן שונה ומשמעותן שונה. כך גם המילים מלח, מלח, מלאך או מלך, הרבה וארבה וארבע, או עת, עט ואת, קר וכר, אף ועף, הוד ואוד ועוד (ועוד....).
לעומתן יש מילים שנכתבות אותו דבר אך משמעותן שונה: "לבקר את" לעומת "לבקר אצל" או
"אשה נעלה נעלה נעלה".
מילים רבות מקבלות משמעות מן ההקשר בו הן נכתבות וזאת הילדים לומדים אם מלמדים אותם.
בן: "אמא, קוראים לעפיפון עפיפון בגלל שהוא עף ? "
אמא: "כן, כי הוא עף בשמיים, כמו שציפור עפה."
בן: " הם שייכים לאותה משפחה".
אמא: " נכון. אז איך כותבים עפיפון ? "
בן: "עם ע'".
כשילד בכתה א', ב' או ג' מנסה לכתוב ומוחקים לו את "שגיאות הכתיב" או מתקנים לו את השגיאות שלא בנוכחותו, או מקיפים לו בעיגול את השגיאה וכותבים מעליה את האות הנכונה ללא נוכחותו, או אומרים לו "כך ולא כך" או סופרים לו את השגיאות הוא אינו עובר תהליך של חשיבה, אינו שואל שאלות ומהר מאד לומד שלא כדאי לטעות.
מה עם האפשרות לשנות פרדיגמה וללמוד "איך כותבים" מתוך חקירה ודיון ?
הרי ילדים כבר כותבים עם סימנים מוסכמים כבר מגיל 4 ורובם חשופים לכתיבה כבר מגיל 0.
ילדים יכולים ללמוד הרבה יותר על כתיבה אם רק נאפשר להם לכתוב, לטעות, לנחש, לחקור, לחשוב ולשאול, אם רק נכבד את הניסיון שלהם למצוא היגיון בשפה ונעזור להם להגיע אל המוסכמה.
היה זה אלברט איינשטיין שאמר כי "הדרך הבטוחה ביותר להמנע מטעויות היא שלא יהיו רעיונות".
הרעיונות וההישגים המדעיים החשובים ביותר לאנושות נולדו מתוך טעויות .
אם רק לא נצמצם את לימוד הכתיבה לחצי שורה בחוברת, אלא נהפוך את תהליך לימוד הכתיבה לתהליך של חקירה וחשיבה.
תהליך בו יש מקום לשאלות.
תהליך בו יש מקום לטעויות.
תהליך בו יש מקום למשמעויות נוספות.
תהליך בו יש מקום לאפשרויות.
תהליך בו יש מקום של כבוד למילה הכתובה, גם אם היא נכתבה "בשגיעות כטיב".
דווקא כיום, בעולם בו התקשורת הכתובה בין אנשים מסתכמת לעתים קרובות לכדי 140 תווים בטוויטר, יש תפקיד חשוב ביותר למורים ולהורים בהנחלת הכתיבה כנכס תרבותי וכתקשורת רבת מימדים, ככלי לביטוי אישי, ציבורי ואינטימי ולהמשיך מורשת של שפה ותרבות.
כתיבה היא זיכרון חקוק על אבן או כתוב בעט במחברת מצהיבה, כתיבה היא סיפור לפני השינה, היא תורה שבכתב, היא מתכון שעובר במשפחה מדור לדור, היא גלויה מאי שם, היא מכתב אהבה והיא מילה טובה שאפשר לקרוא שוב ושוב.
כתיבה מקבלת חיים כשמישהו קורא אותה:
"רק אחרי שהכותב מוציא מתחת ידיו את הטקסט מתחיל קיומו של הטקסט... בנקודה זו קיומו אילם.. עד הרגע שהקורא קורא אותו.. הכתיבה תלויה בנדיבותו של הקורא ." (מתוך: "תולדות הקריאה" מאת אלברטו מנגל).
כך האופן בו הקורא מתייחס אל הכתוב יקבע את גורלה של הכתיבה.
אם היא משמעותית לכותב היא נכתבת כך שמישהו משמעותי יקרא.
רבים מהילדים שהגיעו אליי בגלל "קשיים בכתיבה" היו ילדים שלא כתבו בכתה, שכתב ידם במחברות היה בלתי קריא, הם שנאו לכתוב, הם פחדו לכתוב.
אך כשכתבו ברכה לאמא או מתכון לעוגה או חידון למשפחה הם עשו הכל כדי שכתב ידם יהיה קריא להפליא. היתה שם משמעות והיתה שם כוונה והיה שם מי שיקרא באהבה.
כתיבה היא אינטראקציה בין אנשים כשביניהם יש מצע- דף נייר, מסך מגע, שלט ברזל, עט, צלחת קרמיקה, תכשיט זהב או אבן.
כפי שהתוצר הסופי הוא אינטראקציה כך גם תהליך הלמידה צריך להיות באינטראקציה – בדיאלוג או דיון: איך כותבים את המילה ? מהי משמעותה כך ומהי משמעותה האחרת ?
אם לא נראה להם הם לא ידעו.
ואם לא ידעו איך ידעו מה לשאול ?
אפשר גם אחרת. אפשר ללמד ילדים לכתוב כ"חכמים" ולא כאלה ש"אינם יודעים לשאול".
לפרטים על סדנאות להורים וסדנאות למורים בנושא כתיבתם של ילדים בשנות בית הספר ניתן לפנות אליי בדוא"ל yaelwy@gmail.com או בטל' 054-5665822
ולקינוח חומר למחשבה, מתוך: "כיצד כותבים את המילה ??? מיוצרנות למוסכמה" מאת חנה זלצר
(פורסם ב "מחשבות כתובות" גליון 12/13, 1995, בהוצאת משרד החינוך):
" תפקיד ההתערבות של המבוגר הוא ליצור הזדמנויות לשאול, להשוות, לבחור ולעסוק בשפה הכתובה ובמוסכמות הכתב כחומר לחשיבה.
נקודה זו עקרונית במיוחד אצל הילדים היודעים פחות על השפה הכתובה ועל מוסכמות הכתב, שהרי אחרת ימשיכו 'לחטב לעורחשנים רק קפישמשומים' (רוצה לומר, לכתוב לאורך שנים רק כפי שהם שומעים)."
חג שמח !
שוב קלעת בול, יעל יקירתי. את כותבת נפלא, ויש מי שקורא :)
השבמחקבעיני קלינאית התקשורת שבי הכתיבה היא פשוט תרגום של הדיבור לשפת הכתב. יש כל מיני סגנונות כתיבה, כפי שיש כל מיני סגנונות דיבור, אבל בסופו של דבר למילה הכתובה יש מטרה אחת: שמישהו יקרא אותה.
כפי שאין טעם לדבר כשאף אחד לא שומע אותך (ובכלל זה גם אתה עצמך שמדבר אל עצמך בדיבור פנימי, כמו שאתה יכול גם לכתוב לעצמך תזכורות או זכרונות), כך גם אין טעם לכתוב משהו שאי אפשר לקרוא. ברגע שילדים מבינים את זה, הם מתמלאים מוטיבציה לכתוב ברור.
בטיפול בדיבור חטוף, אני מלמדת ילדים שאם הם מדברים לא ברור, לא מבינים אותם ובעצם גם לא מכירים את האני האמיתי שלהם. ולפעמים הם צריכים לשמוע את עצמם בהקלטה כדי להבין... כמו בהרבה מקרים, הצעד הראשון לקראת טיפול הוא ההבנה שאתה צריך טיפול. בשביל להגיע לתובנה הזאת, בשביל ההנעה ובשביל ההנאה חייבים לתת לתוכן משמעות.